פריקה אם אתם רוצים כנסו (ולא זה לא אובדני אני רק פורק)

אמא שלי חושבת שאני דפוק כי אני רוצה להיות לבד.
לא יודע אם זה דיכאון וזה גם מעניין לי את הת*ת אם זה כן, נמאס לי כבר שאני מנסה להיות האדם הכי טוב שאני יכול ואז תופסים אותי על דברים קטנים, היום לא אכלתי צהריים כי הייתי שבע מהאוכל שאכלתי ממש לפני אז אבא שלי רצה להכין לי משהו אז אמרתי לו כן בעייפות כי אני עייף ואז אחותי באה ואמרה שאני ממש חצוף ושהוא רוצה להכין לי אוכל וניסיתי להגיד לה שלא התכוונתי והיא אמרה אז תשתדל והיא לא מבינה שאני לא יכול להשתדל כי אני מדבר בנחמדות 100% ומה לעשות שכשאני עייף זה נשמע מזלזל.
אני מרגיש כאילו אני נותן נותן נותן נותן ולא מקבל כלום בתמורה, אני מנהל שיחות נפש, דואג לכולם, אכפת לי מכולם, אכפת לי גם מאנשים ששונאים אותי כי זה לא בריא לשנוא, אכפת לי מהחיות המסכנות שמתעללים בהן, אכפת לי מהמשפחה והחברים שלי. וכשאני מרגיש קצת לא משהו לאף אחד לא אכפת. אפילו לא לקראש שלי שבחיים לא הסתכלה לי בעיניים. אני חושב וחושב ונשאר מאחור בזמן שכולם מתקדמים הלאה. אני מרגיש כאילו הזמן מחליק לי בידיים ואני לא מנצל אותו בגלל הימים הקטנים האלה שבהם אני מתנתק מהסחות הדעת ומבין מה אני מרגיש באמת. ואני בוכה עכשיו דרך אגב. אני פרפקציוניסט וכשאני מרגיש שסוף סוף הגעתי למטרה שלי תמיד יש עוד קאץ', עוד פגם שצריך לתקן וזה שואב לי את האנרגיה. מצפים ממני להיות כך וכך או שזה רק הדמיון הפרפקציוניסט שלי אומר לי ככה כי הם בחיים לא אמרו לי משהו כזה ואני מרגיש מתוסבך. יש לי חברים מעולים ואני עדיין מרגיש לבד כי אף אחד הוא לא דומה לי, אני רק רוצה מישהו שאני יכול להזדהות איתו אבל אין כזה במציאות בתור חבר טוב. אני דואג על כל דבר קטן. אני יכול לכתוב את הדברים שמפריעים לי לנצח אבל אפילו סטיפס לא יכלול את סערת הרגשות שאני נמצא בה כל פעם שאני מתנתק לכמה שעות מהמשפחה חברים וטכנולוגיה. הצלתי שני ילדים מהתאבדות אז אני ממש לא מתכוון להתאבד,אל תדאגו.