אני במקום כל כך נוראי בחיים שלי אני באמת כל יום בוכה

אין לי חברות ואני לא יוצאת או משהו כי אין לי בכלל עם מי וההורים שלי לא יודעים הם כאילו רואים שאני לא יוצאת ולא מזמינה חברות כבר איזה שנתיים אז הם מבינים לבד אבל כל פעם הם אומרים לי "תפגשי עם חברה ותלכו להסתובב" או "למה את לא נפגשת עם חברה?" או "אין לך חברות?" ולא אין לי אבל אני כל הזמן עונה להם שיש לי ואז הם שואלים אותי אז למה את לא מזמינה הביתה ואז אני אומרת כי ככה או מתעלמת מזה וכבר נמאס לי. כי היה לי שני ימי הולדת כבר שהייתי רק עם המשפחה וכל הזמן הם שאלו אותי למה לא נפגשת עם חברות ביום הולדת ועוד חודש יש לי עוד פעם וראיתי שבת דודה שלי(היא גדולה ממני באיזה עשר שנים אבל אנחנו ביחסים די טובים במשפחה שלנו) שלחה לאמא שלי הודעה שהיא רוצה לעשות לי מסיבת הפתעה. (הן לא יודעות שראיתי) עכשיו היא לא יודעת על המצב בכלל אבל בטח בגלל זה אמא שלי עוד פעם תעלה את הנושא שגם ככה הוא רגיש ותשאל אותי או שבת דודה שלי תגיד לה שתזמין את "חברות שלי". ואל תגידו לי להגיד לאמא שלי כי זה לא קל בכלל כל פעם אני אומרת לה "יש לי" ואז היא אומרת לי אז למה את לא מזמינה את רוצה שאני אתקשר אליהן?והיא אומרת את זה ברצינות..... אז אם אני אגיד לה שאין לי שלא תעשה את זה כי אני לא בקשר איתן(ויש לה מספרים של כמה בנות מהכיתה שלי) אבל אני לא בקשר איתן בכלל.
וכאילו זה לא כזה נורא מבחינת בית ספר ואני כבר רגילה למצב וברור שזה לא כיף אבל זה בסדר שם זה לא כל כך נורא כמו בבית מה שהכי נורא ושגורם לי לבכות באמת כל יום זה הקטע עם אמא שלי שאני לא אצליח להגיד לה בחיים. אבל היא כאילו רואה את זה אז למה להמשיך ללחוץ עליי? אוף.

בקיצור רק רציתי לפרוק את יכולים להתעלם :)