מאז שאמא שלי הולדה אותי היא נאלצה לחיות בגיהנום, אני נוראית. (פריקה)

אני מניחה שאני גם נפגעתי ממנה... היא חסרת אחריות, ילדותית, חסרת השכלה, לא קיבלתי ממנה הרבה יחס, זה תמיד הרגיש כאלו דברים אחרים יותר חשובים לה ממני... קשה לי עם זה. קשה לי לראות את כל החברות שלי עם אימהות טובות שמבינות משהו בחיים ומלמדות אותן דברים בזמן שאמא שלי מתנהגת כמו ילדה קטנה ובתור אמא שלי בא לי שלפחות יהיה אפשר לקחת אותה כמודל לחיקוי... אבל אני לא מאשימה אותה, אני יודעת שאני הרעה פה. אני זאתי שמתעצבנת מכל מילה שהיא אומרת ולא מוכנה להיות בסביבה שלה... (אני לא יודעת להסביר את זה... פשוט לא מרגיש לי בנוח להיות לידה או להיות איתה לבד.) ואני זאתי שלא נותנת לה לדבר כי קשה לי לשמוע אותה. אני זאתי שכשהיא באה להכין לעצמה אוכל ואמא שלה נמצאת במטבח היא מבקשת ממנה שתלך כי לא בא לה אנשים סביבה... אבל בתוך תוכי אני יודעת שזה לא ש"לא בא לי אנשים סביבי" זה שלא בא לי אותה סביבי. למה? אלוהים יודע למה. ואני שונאת את עצמי על זה. אני לא סובלת את זה. ואני יודעת שכשאני ממשיכה להתנהג אליה ככה זה סתם גורם לי להרגיש עוד יותר רע. ואני יודעת שקשה לה. אני מרחמת עליה. היא סך הכל רצתה זוגיות טובה עם ילדים שאוהבים אותה... וזה מה שהיא קיבלה. אני נוראית. אני לגמרי הרסתי לה את החיים. ואני מנסה להפסיק להיתנהג ככה אבל כל פעם מחדש היא עושה דברים שגורמים לי להיתנהגות הזאת להיתגבר.. וזה קשה. זה קשה לי לחיות תוך כדי שאני הורסת לה את החיים... מה אני עוד יכולה לעשות? ותחסכו תגובות של "היא אמא שלך תתייחסי אליה בכבוד" תודה.