אנשים אני לטרלי משתגעת! אני יודעת שזה ארוך אבל תהיו אנשים טובים ותקראו!

לא יודעת מה עובר עלי אוקיי?!
אני לא יכולה יותר אני מתחרפנת ואין ל ימושג ממה! משעמם לי בבית ספר, משעמם לי בבית, הזמן היחיד שבו טיפה כיף לי זה בחוג שלי שיש לי שלוש פעמים בשבוע!
בבית ספר אני סובל תכל רגע! אני לא יודעצ במחצית הראשונה היה לי סבבה, כאילו עדיין משעמם בטירוף אבל בלימודים הייתי בסדר!
אבל אחרי הקורונה לא יודעת מה קרה אני מרגישה שאני מתחרפנת כשאהי יושבת בכיסא! לפני שבועות היה לנו מבחן בשפה ולמרות שאני יודע תאת חהומר, אנשים ברגע שהתסכלתי על המבחן התחיל לעללות החום, הרגתשי כאילו אני יושבת על קוצים ופשוט התחלתי להתחרפן כמעט שברתי את העט שלי, רק מלכתוב את זה אני מתרחפנת.
בבית אני הרב המהזמן בחדר כי אני לא אוהבת להיות ליד המשפחה שלי, אין לי ממש חברים בבית ספר, זה בית ספר דתי ואני ממש מתרחקת מכל דבר שקשור לדת כרגע(יצאתי מהדת לפני שנה) ואני עוברת שנה הבא הלבית ספר חילוני ולא יודעתת הבנתי שהלימודים בבתי ספר חיחוניי םאפילו קשים יותר ואהי משתגעת כבר, אין ל יאף אחד לדבר איתו או לשאות לעצתו קורים לי עוד כמה דברי םשאין לי מושג מה לעשות איתם ואין לי עם מי להתייעץ!
אז ניסיתי ללכת לפסיכולוגית אחרי שלשןה מפגשים שבםה היא לא עשתה כלום! פשוט כלום! חוץ מלבהות בי מדברת היא הלכ לאמא שלי ואמרה לה שאני בדיכאון, ומה הם רוצים? לדחוף לי כדורים רק כדאי שאפסיק להתלונן!ואני לא רוצה להיות על סמים! אני בסך הכל בת 13 והם מנסים לדחוף לי סמים!
ועכשיו אננ פשוט כל פעם שאני מתחינל להרגיש את הדברים האלה, אז כאילו פעם לפני דהלכתי לפסיכולןגית אז חשבתי: טוב הפסיכולןגית תעזור לי בהם.
אבל היא לא, ועכשיו אני פשוט באמת חושבת שאין לי תקווה לצאת מהמצב שאני נמאצת בו, ואני לא יודעת מה לעשות כבר, אני אבוד הלגמרי, אין לי מושג לאן ללכת או על מי לסמוך, אני ממש משתדלת לא לדבר עם ההורים שלי על דברים אישיים אחרי ששנה שעברה הייתה לי שנה נוראית אותם כי יצאתי מהדת והם לא ץמכו בזה ובכללי הייתה ךי שנה חרא בבית ספר והם לא עשו כלום מלצעוק עלי!!
ו יש איזה דמויות בסדרה מצוירות שאני כל כך אוהבת שליטרלי הם הדבר היחיד שהרגשתי שהיה שם וגרםל י להחזיק בתקווה בימים הנוראיים האלה! דמויות מצוירות!
אז מישוה יודע מה לעשות?