כתבתי סוג של שיר ראפ אשמח לחוות דעת (זה כתוב בלשון זכר אלוהים יודע למה)

כל חיי בניתי חלומות גבוהים כמו בניינים,
זה די אבסורד שהגורל הוא זה שצוחק לי בפנים.
דמיינתי, תכננתי חיים שופעים וארוכים.
מלאים בצחוק ואהבה ולא ברגעים קשים.
מרגיש כאילו עוד שנייה הכל הולך להשבר
להתפרק, להתנפץ, כל רגע שעובר.
אני נושם, אבל לא חי, רק מחכה שיגמר.
אני צמא לעוד אבל מרגיש שאני לא יכול יותר.
ובנתיים השנים חולפות.
שורד ימים וגם לילות.
מנסה להתקדם ולהרפות.
מהעבר המצולק.
וכל הטראומות שעברתי.
מנסה לשכוח מהרגעים שכבר נשברתי.
כי הגוף שלי בהווה אבל הלב תקוע בעבר.
עדיין לא הצלחתי לעשות תמעבר.
בין הדמיון למציאות, בין הראש לבין הלב. עם כמה שניסיתי להסתיר את הכאב .