היי, אשמח אם תוכלו להביע את דעתכם על קטע הטקסט שכתבתי. (לפני שאתם נכנסים- אזהרת טריגר).

בעוד שפתיי באות במגע עם אלו שלו, ידיו כרוכות סביב מותניי בהדיקות וידיי סביב צווארו, עומדת על קצות האצבעות בשביל ששפתינו יוכלו להפגש ונוכל להינות מהמגע הפיזי הקרוב.

פוקחת את עיניי לרגע ובשבריר שניה מספיקה לבחון את סביבתי כאשר אני מרגישה חנוקה, נגמר לי האוויר אך אין לי שום דרך לעצור זאת.

מנסה לדבר אך לא מוצאת את הרגע המתאים בעוד ידיו לוחצות עליי חזק ואני מנסה לברוח מאחיזתו, מהר מאד אני מבינה שאין ביכולתי לעשות זאת.

"אני אוהב אותך. יום אחד אנחנו הולכים להביא ילדים, נכון?" הוא שואל אותי בטון מתוק בעוד המבט בעיניו קר כמבטו של אדם מת.
"כ-כן" אני עונה לו בחיוך נעים בעוד מעיניי זולגות דמעות של פחד וחרטה.
אין לי שום דרך לברוח - זה מאוחר מדי.

אני לא רוצה להיות כאן, אני רוצה לחזור הביתה.

בעוד הוא נכנס לתוכי, אין לי שום דבר אחר לעשות מאשר להעמיד פנים שאני נהנית.
משתפת פעולה ללא רצוני ומנסה כל כך להחזיק את דמעותיי בפנים למרות שגם אם יזלגו במורד לחיי זה לא ישנה לו, הוא מודע להכל.

כל כך מותשת, עומדת מול הראי ובוחנת את השיער המבולגן שלי, האיפור המרוח בגלל כל הדמעות שבכיתי והשקיות השחורות מתחת לעיניי, הבגדים הצמודים והלא נוחים שאני נאלצת ללבוש והמבט המיואש והמתוסכל בעיניי.
לרגע עוברת בראשי המחשבה שזו בכלל לא אני שעומדת מול המראה - אני לא מכירה את עצמי יותר.

"תראי איזו שמלה קניתי לך" הוא מחזיק בידיו שמלה שחורה וחשופה יתר על המידה.
"את אוהבת אותה, נכון?" הוא שואל אותי בחיוך המרושע אשר מרוח על פניו ואני מהנהנת בראשי להסכמה.

אני לא יכולה להתמודד עם זה יותר. למה זו דווקא אני? למה הוא עושה לי את זה?

מרימה את רגליי מהרצפה וצועדת בשקט לכיוון דלת היציאה כשלפתע הוא בא מאחוריי ואוחז בידי בחוזקה.
"מה קרה? לאן את הולכת?" -"אני הולכת הביתה" עונה לו באדישות.
"את לא יכולה ללכת, אהובה" הוא מחייך אליי, לא החיוך הזה שוב...

מרים את ידו גבוה באוויר ומכוון אותה בדיוק אליי בעודי יודעת מה הולך לקרות מכיוון שזו לא הפעם הראשונה שזה קורה.
לא עושה דבר בכדי לעצור זאת.

בוהה בראי שוב, בהשתקפותי הניצבת מולי, הסימנים הכחולים והחבלות שיש על גופי.

במהרה אני מבינה שאין ביכולתי לעשות כלום בנידון, עליי להמשיך לסבול - זה הוא גורלי.

"את אוהבת אותי, נכון?" -"כן."