נמאס לי מהכל (פריקה. כבר למדתי שאני לא מקבלת תשובות, אבל כמה עידודים יהיו נחמדים).

אני רק טרחה של כולם. לא מועילה בכלום, לא עוזרת. אני מנותקת לגמרי מהעולם בזמן שכולם מנסים לעזור ואני רק מאכזבת. אמא שלי נותנת לי כל כך הרבה, ומה היא מקבלת בתמורה? שיחות מהמשטרה שלא עוזרות בכלום ומונעות ממני להביע את מה שאני מרגישה ולנסות לקבל עזרה, למרות שגם ככה אני לא מצפה לקבל תשובות לשאלה הזאת.
אני שונאת את העולם. לא מוצאת לעצמי מסגרת, לא מבינה איפה אני בדיוק. אז בינתיים אני נמצאת במקום שלא טוב לי בו, ובקרוב כנראה שאפול לכל מקום שזה לא יהיה (הכוונה היא לא במוות. תפסיקו להתקשר סתם!!).
הדבר היחיד בעולם שעוזר לי הוא הכתיבה, אבל איך אפשר לעשות את זה כשכל העולם צופה בך, בוחן אותך... זה הדבר היחיד שנותן לי תקווה, שאולי יום אחד ספר שאני אכתוב יעזור לבן אדם להתמודד עם הקשיים שלו וייתן לו תקווה, אבל העולם שלי כל כך שונה משל כל השאר, שאף אחד לא יוכל להתחבר לזה. אף אחד.
ואני ממשיכה לאכזב. לא הולכת לבית הספר, ממשיכים להתקשר לאמא שלי (שזה מצחיק, כי בדרך כלל לפני שהטלפון מתקבל אני עוד במצב סביר ודווקא הוא זה שגורם לי לשנוא את עצמי יותר ולשקוע. אירוני), לישון בימים, לאכול סתם שטויות, לרדת ברמה, לסחוט את הכסף שלהם...
באמת שאין לי מקום בעולם הזה.
וזאת הפעם הראשונה שאני כותבת את זה, אבל באמת שאני כבר נואשת- אם אין לכם משהו חכם להגיד אבל הייתם רוצים שיהיה לכם, רק תכתבו שהכל יהיה בסדר ושאני טובה כמו שאני. זה לא קשה. אני כל כך צריכה לשמוע את זה ממישהו...