איך להעביר געגוע לבן אדם שנפטר ואהבת אותו כל כך?

קודם כל, מצטערת לשמוע. לגמרי חוויה לא נעימה.
הלוואי והייתה איזושהי דרך פלא להעביר כאב כזה, אבל אין. תני לזמן לעשות את שלו.
תנסי להעסיק את המחשבות שלך בדברים שאת אוהבת ולהקיף את עצמך באנשים האהובים עלייך ובסופו של דבר, זה יהיה פחות כואב. עם הזמן.3>

שואל השאלה:
אבל זה פשוט כואב לי , שאני לא יכולה לדבר איתו יותר , שעד לפי 3 חודשים דיברנו והוא עשה לי נשיקה עם היד והיום הוא קבור באדמה
אני כל כך מתגעגעת אליו שאני לא יודעת כבר מה לעשות

אוף אני משתתפת בצערך החברה הכי טובה שלי התאבדה אבל בכל זאת אני ממשיכה לחייך כי אני יודעת שהיא הייתה רוצה יותר שאני אשמח ואחייך ואמשיך כרגיל כמובן שזה קשה אבל תמיד תזכר/י שאלוהים לוקח את את הטובים , את אלו שמושלמים מידי בשביל המקום הזה , את אלו שמגיע להם מקום אחר דרגה אחרת (: תחייכי תסכלי לשמיים ותגידי למח שזה קרה שאת אוהבת אותו ואת שמחה ומחייכת רק בשבילו , למעלה הוא כבר יחייך וישמח בדבילך (:

הא ואם בא לך לדבר לפרוק או משהו אני באמת שתמיד פה ותמיד זמינה

שואל השאלה:
אני כל היום מעסיקה את עצמי , אבל בזמן הזה, בלילה , זה תוקף אותי
ככה זה כל יום למשך לפחות חודשיים
ויש לי חלומות על מוות של אנשים קרובים ואני כבר לא יודעת מה לעשות..
כבר קשה לי ככה .
באלי לפעמים להרים ידיים

אני מבטיחה לך שעם הזמן, וייקח זמן, זה ייכאב פחות. או לפחות לא יגרום לך להרגיש כל כך כל כך רע.
אם את מרגישה שאת צריכה לפרוק, מוזמנת בכיף.
ובכל מקרה כל פעם שקשה לך תזכרי שזה יעבור באיזשהו שלב ושאני מניחה שגם הוא היה רוצה שתמשיכי הלאה ושלא תסבלי מזה.
תני לזה זמן

לא ! אל תרימי ידיים ! תסכלי למעלה ותגידי "אני מסוגלת אני יכולה" אני אוהבת אותך אני גאה בך שאת עוברת את זה ואני מצטערת בשבילך הא ובלילה פשוט תנסי לישון מוקדם/להיות בטלפון/לנסות "לדבר" למי שזה כאילו תסתכלי למעלה ותדברי איתה/ו כאילו הוא פה מולך (זה משחרר רצח מנסיון)

שואל השאלה:
הוא היה רוצה שאני אמשיך הלאה , אני יודעת
הוא בעצמו לא היה רוצה שנסבול, כל החיים שלו הוא נלחם כדי שהמשפחה שלו לא תסבול. אבל איך אפשר שהוא לא פה יותר?
איך אפשר ללכת לבית שלו ולראות רק את סבתא שלי שם? איך אפשר לעשות קידוש בלעדיו? איך אני יכולה לעשות את זה? להמשיך הלאה? להתגבר? , אחרי המוות שלו אני נהייתי בן אדם אחר , אני כל יום עצבנית יותר וחסרת סבלנות ובלילות אני לא מפסיקה לבכות , ואני מנסה שלא אבל זה קורה לבד ולא משנה כמה שאני אדבר על זה , זה לא עוזר לי .
כל יום אני מדברת איתו, או יותר נכון אליו. זה קצת עוזר אבל פשוט זה כואב לי .
לפעמים אני מגיעה למצבים קיצוניים של עילפון מרוב כאב וצער .
ואני פשוט לא יודעת מה לעשות , איך להתאפס, נהייתי רק יותר חרדתית , קשה להיות פה בלעדיו, זה מתסכל , זה כואב , זה מעצבן, אני רוצה לקחת הפסקה מהכל אבל יש לי בית ספר ובגרויות פנימיות וכל יום מלא שיעורים ושלוש מבחנים כל שבוע
ופשוט נמאס לי
נמאס לי מכל זה
אני כל יום קמה בתחושה לא טובה
בתחושה של אין לי כח יותר לזה
אין לי כח לסבול
אני כבר עייפה
מהחיים.

שואל השאלה:
אני מדברת , אבל זה לא עוזר לי

אי אפשר להעביר את זה זה תמיד נישאר. פשוט לומדים לחיות עם זה. אל תשקעי בעצב, תתקדמי האלה, זה בסדר, וזה לא צריך למלא אותך באשמה.

אני ממש מצטערת 3>
אולי תנסי לדבר על זה עם מישהו

אהובה, אני כל כך מצטערת..
שולחת לך חיבוק חזק.
יצא לי לאבד אנשים שאהבתי מאוד אל העולם הבא וזה כל כך שורף ומרגיש בודד החוסר שלהם.
זה כמו חור שנמצא בלב ואין איך למלא אותו. הבכי רק מחדד את זה שיש בור ולכן מתעצם..
בפעם הראשונה שזה קרה לי אמרתי לעצמי שלא יתכן.. לא יתכן שהיה כאן אדם שכל כך אהבתי ועכשיו אני פשוט אמשיך רגיל שהוא כבר לא כאן.
המוות שלא לא היה מפתיע ועם כל זאת הוא תפס אותי לא מוכנה בלי שהיית לי אפילו הזדמנות להיפרד..
אז החלטתי שהוא ימשיך לחיות.
החלטתי שאני אקח את הזיכרון שלו את מה שכל כך הערכתי ואת החיוך והאמץ אותם.
את החיוך נצרתי בתוכי ואת מה שראיתי בו עשיתי.
במקרה אחר הרגשתי חוסר מעיק כזה שליווה אותי תקופה ארוכה וגרם לי להתחיל לבכות משום מקום..חוסר שלא נתן לי מנוח לשניה כאילו אותה אישה הולכת איתי כל הזמן אבל לא בהרגשה חיובית..
אחרי שיצא לי לשתף חברה ושהדלקתי נר לעילוי נשמתה הבנתי שמעבר לגעגוע הפשוט אליה
היא הייתה בשבילי כל כך הרבה וכשהיא הלכה לא רק היא הייתה חסרה לי אלא גם הדמות שהיא הייתה בחיים שלי.
וכל כך נזקקתי לחוש שוב את החום שלה וחום בכלל שעצם זה שזה לא אפשרי לא נתן לי מנוח..

השתפכתי פה כי אני מנסה לומר ש
לכאוב שמאבדים מישהו זה הדבר הכי הגיוני שיכול להיות בעולם.
זה בסדר לבכות ולכאוב וזה בסדר לרצות לשהות בכאב בלי יכולת ישר לחייך ולקפץ.
ברור שהאהובים שלנו היו רוצים שנמשיך הלאה אבל ברור שבשביל זה אנחנו זקוקים להכיל את הכאב קודם ואז להחלים ממנו לאט.
מה עושים שזה לוקח את כל כולנו?
להבין שזה מה שקורה זה כבר הצעד הראשון.
אני לא מומחית בזה אבל נסי להראות עד כמה הוא היה יקר לך במעשה.
מה התכונה שהכי אהבת? מה היה הכי חשוב לאותו אדם? וקיימי את זה. תחיי אותו ותנציחי את חייו במעשה.
לדבר איתו שכואב, לכתוב לו מכתב זה מעולה. את יכולה גם להדליק לו נר ולקרוא פרק תהילים לזכרו.
רק שימי לב שאת לא מתנהלת כל היום בתוך הדיאלוג.
נסי להבין האם הוא היה איזשהו דמות-עמוד בשבילך ועכשיו כשאלך את לא יודעת איך להתמודד בלי העמוד הזה..
אם כן, נסי להבין מזה בדיוק ומהיכן את יכולה לשאוב כוחות חדשים
לא כדי להחליף אותו אלא כדי להמשיך לחיות.
יותר מזה לא אוכל להגיד, קטונתי
ואני גאה בך על האומץ להודות בכאב ולבקש כיוון.
אני רק אוכל להזדהות
יש לי סבתא מאומצת שלימדה אותי לאהוב. שהייתה בשבילי הרבה יותר מכפי שאוכל לומר והיא נפטרה וזה שרף ועדיין מעלה דמעות. כנראה שתמיד וזה בסדר כי גם את המורשת שלה אני אמשיך לנצור:)
שולחת לך חיבוק חזק.
ואם את מרגישה צורך את יכולה להתקשר לסה"ר או ער"ן ולשתף אותם אולי הם יוכלו להכווין אותך יותר.
את הצעד הראשון עשית. אני בטוחה שהוא גאה בך וממשיך לעודד.