מישהו יכול לעזור?(פריקה)

מרגיש בזמן האחרון כאילו הכל מתפרק לי בפרצוף, והכי גרוע זה שעל חלק מזה אין לי אפילו שליטה. לא מספיק שאני באמצע הבגרויות עכשיו בשיא העומס, אני כבר כמה חודשים עם כאבים בלסת שהחמירו ואני מפחד שזו דלקת פרקים ניוונית או משהו כזה, אם כן זה אשכרה משהו לכל החיים(אין לזה תרופה, אפשר רק למנוע מזה מלהחמיר מאוד עם טיפול תרופתי יומיומי), הבגרות שלו בהיסטוריה עוד כמה ימים ועד עכשיו תמיד הסברתי לעצמי את החומר בקול כי זאת השיטה היחידה שעובדת בשבילי כדי ללמוד להיסטוריה ועכשיו בגלל כל הכאבים בלסת כואב לי לדבר הרבה וגם זה נהרס. אני מרגיש בדיכאון, ריק מבפנים. אני צעיר מדי כדי שאיזה משהו כזה ידפוק אותי עכשיו. אני לא יודע אם זה זה או לא, לא קיבלתי אבחון מדוייק עוד אבל רק המחשבה שקיים סיכוי כזה הורגת אותי. מרגיש כאילו אין לי כוח לכלום, הכל נהרס. שומע קליקים בכל פעם שאני אוכל ומדבר. אני יודע שיש דברים גרועים יותר כמו שיתוק, או מחלות מאוד רעות שאני באמת אסיר תודה שאין לי, אבל אני בסך הכל נער צעיר ואני לא רוצה להתעסק עם מחלות כרוניות בגיל הזה, עם כאבים כל יום. כבר אין לי מוטיבציה להתאמן(אני מתאמן בד"כ שש פעמים בשבוע). אני אוהב את החיים שלי וזה פשוט מבאס אותי. מרגיש כאילו התרוקנתי. לפני שכל הסיפור הזה התחיל הייתי מנגן קבוע בגיטרה ופסנתר, כותב סיפורים, הייתי בשיא האימונים, הייתי נפגש הרבה עם חברים שלי. עכשיו אני סתם מתבודד, בקושי יכול ללמוד לבגרות בגלל משהו פיזי מפגר(והציונים שלי ממש טובים, זה לא שמלכתחילה אני לא בקטע של לימודים). בכל מקרה הייתה לי שנה קשה. בכל התקופה של הגל השני היו לי חרדות. בכל השנה שעברה הייתה לי פציעת כתף ולקח לי הרבה זמן והרבה פיזיותרפיה לחזור להתאמן. אני פשוט לא יודע מה קרה לי. אני בסך הכל רוצה לחזור לחיים נורמלים, לקום בבוקר בלי שום כאב, לגלות שאני מאחר, לאכול קורנפלקס מהר ולרוץ לבית ספר. לדברים הקטנים האלה אני מתגעגע. אני באמת חושב שאנשים צריכים להעריך את זה יותר. וזה בדיוק הפחד שלי. שלעולם לא אחווה את זה שוב. אני יודע שאולי חלקכם חושבים שאני מגזים(מי ישמע, כאבים בלסת), אבל אני מקווה שהבנתם שזה כן ביג דיל, מבחינתי לפחות. זה מגביל אותי בכמעט כל דבר שאני עושה. אי אפשר ממש להתאמן נורמלי, אי אפשר לדבר רגיל, אי אפשר לאכול חצי מהדברים. לא יודע מה לעשות.