2 תשובות
ה-יס-ט-ו-ר-י-ה
היווצרות בעיית הפליטים הפלסטינאים
בתקופת המנדט הבריטי חיו בארץ כ-1.4 מיליון ערבים . היתה זו קהילה כפרית בעיקרה , מפוצלת וחסרת הנהגה מסודרת ומוסכמת. בזמן מלחמת העצמאות עזבו את הארץ כ-700 אלף איש לכיוון יהודה ושומרון, ירדן, רצועת עזה, סוריה ולבנון.
רוב הערבים נמלטו מכאן מחשש שיפגעו על ידי צה"ל, אבל היו גם מקרים נקודתיים של גירוש אוכלוסיה משטחים שנכבשו.
*בגל הראשון של המלחמה עזבו את הארץ כ 60 אלף ערבים , בעיקר משפחות מבוססות משכונות וכפרים שהיו אמורים להיכלל בשטח המדינה היהודית (יפו, חיפה, מערב ירושלים, אזור השרון ועוד)
במרץ-אפריל 1948 במסגרת תכנית ד', היו מקרים של כיבוש שטחים ע"י כוחות המגן העברי, עם פקודה לגרש את האוכלוסייה המקומית. רבים גם ברחו בגלל שמועות על מעשי הצבא היהודי , הדיווחים הסותרים וההפחדה של התעמולה הערבית
( אחד האירועים שגרמו לבריחה גדולה היה "טבח דיר יאסין" פעולה של האצ"ל בכפר ליד ירושלים בה נהרגו כ 250 מתושבי הכפר. התעמולה הערבית הציגה את האירוע כטבח אכזרי של אוכלוסיה, בעוד לוחמי אצ"ל טענו כי האנשים נהרגו במסגרת הקרב )
היו גם כפרים שהתפנו במאורגן כדי לא לקבל עליהם את השלטון הישראלי וקיוו שעם סיום המלחמה יוכלו לחזור לבתיהם.
ההנהגה הפלסטינאית בארץ-ישראל ("הוועד הערבי העליון") לא היתה מאוחדת לגבי הדרך שבה יש לפעול . המדיניות היתה מהוססת ולא עקבית האם לעזוב או להישאר. במקרים רבים תמכו בעזיבה ,מתוך תקווה כי יוכלו לשוב אחרי "הניצחון" של מדינות ערב. כך למשל עזבו תושבים רבים מחיפה ללבנון , למרות פנייה מפורשת של הנהגת הישוב היהודי בא"י , שלא יעזבו.
* בגל השני של המלחמה, ביולי 1948, כבש צה"ל גם שטחים שלא נועדו להיות בשטח המדינה היהודית ומהם ברחו עוד כ-300 אלף פליטים ,בעיקר מאזור הצפון , מחשש מנקמת היהודים . בשלב זה מדינות ערב ניסו כבר למנוע כניסה של פליטים נוספים לשטח שלהן וקראו להם להישאר בבתיהם.
*בגל השלישי ,במקביל לקרבות עשרת הימים , עזבו כ 100 אלף ערבים , רובם מאזור לוד רמלה.
* בגל הרביעי בסוף 1948 עזבו את הארץ כ250 אלף ערבים נוספים , רובם מאזור הצפון.
בעיית הפליטים הלכה וגברה. המתווך מטעם האו"ם , הרוזן ברנדוט , קרא לממשלת ישראל לאפשר לפליטים לחזור לבתיהם והלחץ בעניין זה הלך וגבר. גם מדינות ערב דרשו את חזרת הפליטים כחלק מהסכמי שביתת הנשק.
בדצמבר 1948 התקבלה באו"ם החלטה על זכות השיבה של הפליטים הפלסטינאים. אבל מדינת ישראל התנגדה וטענה שהדבר יקשה עליה לקלוט את העולים החדשים. גם הזמן פעל כנגד מדינת ישראל השתלטה על האדמות הנטושות , הכפרים נמחקו והוקמו עליהם ישובים יהודיים. עולים רבים התיישבו בשטחים ובבתים נטושים.
ועידת לוזאן ב-1949 לחצה ארה"ב שלשטח ישראל יחזרו 250 אלף פליטים. מדינת ישראל הסכימה לחזרתם של 70-65 אלף פליטים בלבד.
דעת הקהל בישראל התנגדה מאוד לעניין וגם מדינות ערב וארה"ב סירבו לקבל את הצעת ישראל. כך נותרה למעשה בעיית הפליטים בלתי פתורה.
הפליטים הפלסטינאים לא נקלטו במדינות ערב ורבים ממשיכים עד היום לחיות במחנות פליטים בתנאים קשים, בעיקר ברצועת עזה , ביהודה ושומרון, ירדן ולבנון. מנהיגי מדינות ערב והפלסטינאים ניצלו את בעיית הפליטים לצרכים פוליטיים והיא מהווה כלי מרכזי בתעמולה האנטי ישראלית ומוקד מרכזי בסכסוך הישראלי-פלסטינאי.
כיום דוחה מדינת ישראל באופן מוחלט את "זכות השיבה" לשטח שלה ומוכנה, כחלק מהסכם שלום, לשיבה של הפליטים למדינה הפלסטינאית לכשתקום.
בתקופת המנדט הבריטי חיו בארץ כ-1.4 מיליון ערבים . היתה זו קהילה כפרית בעיקרה , מפוצלת וחסרת הנהגה מסודרת ומוסכמת. בזמן מלחמת העצמאות עזבו את הארץ כ-700 אלף איש לכיוון יהודה ושומרון, ירדן, רצועת עזה, סוריה ולבנון.
רוב הערבים נמלטו מכאן מחשש שיפגעו על ידי צה"ל, אבל היו גם מקרים נקודתיים של גירוש אוכלוסיה משטחים שנכבשו.
*בגל הראשון של המלחמה עזבו את הארץ כ 60 אלף ערבים , בעיקר משפחות מבוססות משכונות וכפרים שהיו אמורים להיכלל בשטח המדינה היהודית (יפו, חיפה, מערב ירושלים, אזור השרון ועוד)
במרץ-אפריל 1948 במסגרת תכנית ד', היו מקרים של כיבוש שטחים ע"י כוחות המגן העברי, עם פקודה לגרש את האוכלוסייה המקומית. רבים גם ברחו בגלל שמועות על מעשי הצבא היהודי , הדיווחים הסותרים וההפחדה של התעמולה הערבית
( אחד האירועים שגרמו לבריחה גדולה היה "טבח דיר יאסין" פעולה של האצ"ל בכפר ליד ירושלים בה נהרגו כ 250 מתושבי הכפר. התעמולה הערבית הציגה את האירוע כטבח אכזרי של אוכלוסיה, בעוד לוחמי אצ"ל טענו כי האנשים נהרגו במסגרת הקרב )
היו גם כפרים שהתפנו במאורגן כדי לא לקבל עליהם את השלטון הישראלי וקיוו שעם סיום המלחמה יוכלו לחזור לבתיהם.
ההנהגה הפלסטינאית בארץ-ישראל ("הוועד הערבי העליון") לא היתה מאוחדת לגבי הדרך שבה יש לפעול . המדיניות היתה מהוססת ולא עקבית האם לעזוב או להישאר. במקרים רבים תמכו בעזיבה ,מתוך תקווה כי יוכלו לשוב אחרי "הניצחון" של מדינות ערב. כך למשל עזבו תושבים רבים מחיפה ללבנון , למרות פנייה מפורשת של הנהגת הישוב היהודי בא"י , שלא יעזבו.
* בגל השני של המלחמה, ביולי 1948, כבש צה"ל גם שטחים שלא נועדו להיות בשטח המדינה היהודית ומהם ברחו עוד כ-300 אלף פליטים ,בעיקר מאזור הצפון , מחשש מנקמת היהודים . בשלב זה מדינות ערב ניסו כבר למנוע כניסה של פליטים נוספים לשטח שלהן וקראו להם להישאר בבתיהם.
*בגל השלישי ,במקביל לקרבות עשרת הימים , עזבו כ 100 אלף ערבים , רובם מאזור לוד רמלה.
* בגל הרביעי בסוף 1948 עזבו את הארץ כ250 אלף ערבים נוספים , רובם מאזור הצפון.
בעיית הפליטים הלכה וגברה. המתווך מטעם האו"ם , הרוזן ברנדוט , קרא לממשלת ישראל לאפשר לפליטים לחזור לבתיהם והלחץ בעניין זה הלך וגבר. גם מדינות ערב דרשו את חזרת הפליטים כחלק מהסכמי שביתת הנשק.
בדצמבר 1948 התקבלה באו"ם החלטה על זכות השיבה של הפליטים הפלסטינאים. אבל מדינת ישראל התנגדה וטענה שהדבר יקשה עליה לקלוט את העולים החדשים. גם הזמן פעל כנגד מדינת ישראל השתלטה על האדמות הנטושות , הכפרים נמחקו והוקמו עליהם ישובים יהודיים. עולים רבים התיישבו בשטחים ובבתים נטושים.
ועידת לוזאן ב-1949 לחצה ארה"ב שלשטח ישראל יחזרו 250 אלף פליטים. מדינת ישראל הסכימה לחזרתם של 70-65 אלף פליטים בלבד.
דעת הקהל בישראל התנגדה מאוד לעניין וגם מדינות ערב וארה"ב סירבו לקבל את הצעת ישראל. כך נותרה למעשה בעיית הפליטים בלתי פתורה.
הפליטים הפלסטינאים לא נקלטו במדינות ערב ורבים ממשיכים עד היום לחיות במחנות פליטים בתנאים קשים, בעיקר ברצועת עזה , ביהודה ושומרון, ירדן ולבנון. מנהיגי מדינות ערב והפלסטינאים ניצלו את בעיית הפליטים לצרכים פוליטיים והיא מהווה כלי מרכזי בתעמולה האנטי ישראלית ומוקד מרכזי בסכסוך הישראלי-פלסטינאי.
כיום דוחה מדינת ישראל באופן מוחלט את "זכות השיבה" לשטח שלה ומוכנה, כחלק מהסכם שלום, לשיבה של הפליטים למדינה הפלסטינאית לכשתקום.