מי סבלני ונחמד ומוכן לקרוא התחלה של סיפור שכתבתי?

תגידו מה דעתכם
..
אתה לא רצוי כאן.
מאז שהייתי קטן שמעתי את המשפט הזה. ובכל זאת, כשהאיש בדוכן הכרטיסים ביקש את הכרטיס, הושטתי לו את כרטיס הכניסה הנחמד שכנגד רוב הסיכויים היה הסיכוי היחיד שלי להיכנס לפסטיבל הארצות. בעיני, לפסטיבל לא היתה שום משמעות חוץ מאשר לחגוג את המעבר של החדשים לארץ. בכל שנה, כשהחדשים עוברים מארצם ומגיעים אלינו בני עמי היו חוגגים פסטיבל מטופש שחוגג את קיומנו. אבל אם לומר את האמת, לא נותר לנו הרבה מה לחגוג. רוב הארץ שלנו הייתה הרוסה, ובעוד כמה שנים כנראה שלא נשרוד את המלחמה.
אנחנו הארץ שבתחתית רשימת המנצחים. על סף היכחדות, ולכן הפסטיבל היה הדבר האחרון שהיינו יכולים להרשות לעצמנו כדי להנות עוד שנת חיים מתרומתם הנדיבה של פיורס.
גשם קל מתחיל לרדת כשאני עושה את דרכי אל הרחבה המלאה באנשים. בהסוואה כמובן, כי אסור לי להיות כאן. (אין לי מקום להמשיך)