אני חושבת על ההורים שלי יותר ממה שאני חושבת על עצמי?

שאני בנסעיות ארוכות יש לי בחילות, כל טיול שהיה לי ביסודי אני הקאתי וזה היה מאוד מפדח אז מכיתה ו התחלתי לקחת כדורים כל פעם שאני הולכת לטיול כדי שאני לא יקיא וזה עוזר.
אז היום היה אמור להיות לי טיול ואתמול חיפשתי את הכדורים למרות שעבר הרבה זמן מאז שהלכתי לטיול ולא מצאתי אז אמרתי להורים שלי וההורים שלי אמרו לי "אל תדאגי לא יקרה כלום זה רק בראש שלך" ואני לא מאמינה לזה כי כל פעם ביסודי הקאתי אז מה שונה הפעם...? אז בבוקר אבא שלי בא אליי ואמר לי "אל תדאגי לכי לא יקרה כלום" ואז בכיתי מרוב שלא הייתי בטוחה מה לעשות ואחותי הגדולה אומרת לי "למה את בוכה או לא ירביץ לך תרגיעי" אבל מה שהיא לא מבינה זה שהמילים שלו פוגעות בי יותר, הוא כל הזמן משווה אותי לבנות של חברים שלו.
לא הייתי בטוחה מה לעשות כי עם אני אלך יסתכלו עליי עם מבטי הרחמים האלה אחרי שאני מקיא והשאלות המטומטמות האלה "את בסדר?" מן הסתם אני לא בסדר הקאתי... (אני ביישנית אז אני הופכת אדומה שתשומת הלב עליי)
בסוף לא הלכתי כי האוטובוס של כבר הלך ואני לא יגיע בזמן ועכשיו אני לא יודעת עם להתקשר לאבא שלי ולהגיד לו את זה אני לא יכולה, אני לא רוצה לאכזב אותו כי זה לא הפעם 1 שאני לא הולכת לטיול השנה (היה לנו3/4 טיולים השנה)