משהו קטן שכתבתי... מה אתם אומרים?

כשאנחנו בכיתה ואני בוהה בקיר כל השיעור, זה אומר שקשה לי.
כשאנחנו בכיתה ואני מציירת לב שבור במחברת, זה אומר שקשה לי.
כשאנחנו משחקים ואני שותקת לאיזה עשר שניות רצוף, זה אומר שקשה לי.
כשאנחנו משחקים ואני יוצאת משיחה בפתאומיות, בלי לומר כלום, זה אומר שקשה לי.
כשהעיניים שלי נוצצות, זה בכלל הדמעות שנשארות שם ואני לא נותנת להן לרדת.
כשאני מדברת איתכן בלחישות, זה כי אני לא רוצה שתשמעו בקול שלי שאני בוכה.
ובכל הפעמים האלה אני מבקשת מכן, תשאלו אותי מה קרה
מה קרה נעה? למה את בוכה? למה עצוב לך? זה משהו שאנחנו עשינו? אל תתעלמו ממני, זה הכי קשה לי.
וכשאתם שואלים מה קרה ואני עונה כלום או שהכל בסדר, אל פשוט תעזבו אותי, תתעקשו שאני יספר לכם מה קרה.
בבקשה, אני מתחננת, תעזרו לי! אני לא יצליח לעבור את זה לבד!
אני מנסה לשתף בכוחות עצמי, בלי שתשאלו, אבל אני לא מצליחה, אני מנסה לדבר אבל לא יוצא לי קול.
אני מתחננת אליכן, אם עדיין אכפת לכם ממני, תנסו לעזור לי, כי אני לעצמי, לא אצליח לעזור.