*פריקה* תחסכו לעצמכם ואל תיכנסו למרות שאני בתוכי רוצה שמישהו יציל אותי.. -חלק מהיומן שלי

תמיד הרגישו בנוכחותי, תמיד דמיינתי את המבטים האלו שמוסטים אלי בשיעור, רציתי להעלם, אבל זו לא אפשרות בשבילי לקום מן הכיסא ולברוח לפתע, אם אעשה דבר כזה אצטרך למצוא טיעון משכנע ומובן להורי.

רציתי שיגיע מישהו שיעצור אותי, שישאל מה איתי, מה עובר עלי, ושאני פעם אחת בחיי לא אפחד לספר הכל, לא אפחד להגיד את כל המילים האלו שקשה לי להגיד, זה קשה להיות פתוח עם אחרים בייחוד כשאתה חובש מסכה גדולה שלא נראת לעין וחוסם כל קשר לרגשותיך האמיתיים.

אז לפעמים אני הופך לחתלתול מסכן שיושב בחושך ושותה חלב חם, אני יושב על הרצפה הקרה עם מבט מיואש, העיניים השחורות שלי... לעזאזל איתן! הן משדרות כל רגש שבי אבל אני אסיר תודה שאחרים לא מבחינים בזה - אפילו שבתוכי אני כל כך רוצה שמישהו ישים לב לעיניים הגדולות האלו ולדמעות שמתביישות לזלוג על פניי, שמישהו יבחין ברגשות שאני לא רוצה להסביר.

אז אני לא מגניב כל כך, אך ברגע שכף רגלי דורכת בכיתה אני מתיימר להיות כזה, שלא יראו שאני שונה, שלא יראו שאני מתחנן לעזרה.

אני אוהב לדמיין חיים אחרים עבורי כי קשה לי לאהוב ולהעריך את אלה שיש לי, למה?, כי אני רוצה שמישהו יבוא ויראה לי דרך אחרת.. שלא יפסיק את הדמעות שלי כי זה כואב לו לראות אותי בוכה, שיבין לרגע שמתי שאני בוכה אני האדם היפה ביותר בעולם.

אני מראה לו את החולשה שלי והופך להיות החולשה שלו, אני רוצה שמישהו יגן עלי מהחיים האלה, אני כבר לא מסוגל וזה בסדר, יש כאלה שלא נועדו להיות גיבורים.