נמאס לי פשוט אני לא יכולה יותר

אני עכשיו הייתי בטיול של התנועת נוער שאני נמצאת בה וזה יום של אבא שלי.
עכשיו. הוא לא גר איפה שאמא שלי והבית ספר וכל זה והאוטובוסים חזרה התעקבו באיזה שעה ואמא שלי ואבא שלי אמרו לי שאבא שלנו פשוט יבוא לקחת אותי משם ולא ידעתי איפה אנחנו בדיוק וגם לא רציתי ללכת כי זה חלק מהקטע עכשיו ליסוע עם כולם חזרה וזה וגם נהינתי ולא רציתי ללכת.
וכשחזרתי אז הם כולם היו בבית של אמא שלי וחיכו לי שאני יחזור וישר שנכנסתי אמא שלי התחילה להגיד לי לרדת למטה קודם להוציא את החול מהנעליים וכאילו אני ממש גמורה כי קמתי בשש והלכנו מלא והיא פשוט האשימה אותי בזה שהם התעכבו ואמרה שזה אשמתי וכל פעם היא מחפשת סיבה אחרת להאשים אותי ולצעוק עליי ופשוט נמאס לי ממנה, היא האמא הכי גרועה שיש תמיד היא גורמת לי להרגיש כאילו אני אשמה בהכל ושאני גרועה בהכל.
תמיכה נפשית? אין לי בכלל ממנה.
ואבא שלי לא איכפת לו בכלל שהחיים של כולנו (המשפחה שלי) הרבה יותר קשים בגללו ותמיד אני חייבת ללכת לפני כולם ולא לבוא וכל היום להיות בשיחות טלפון עם ההורים שלי לקבוע איתם מתי אני באה וחוזרת והולכת לאמא שלי או לאבא שלי וזה פשוט מתיש
וחוץ מזה אמא שלי פשוט בן אדם נוראי
היא כל הזמן עצבנית
היא כל הזמן גורמת לי להרגיש שאני עושה משהו לא בסדר
היא לא פה כשאני צריכה אותה, לפעמים היא עושה בכאילו ושוחכת מזה אחרי יום
ובגלל שהיא לא פה בשבילי ואני לא יכולה לספר לה כלום אני גם צריכה פסיכולוגית שלוקחת לי עוד מהזמן
היא פאקינג לא מכירה את הבת שלה היא לא יודעת מה עובר עליי בכלל
ואז היא אומרת לי מה השתגעת מה ירדת מהפסים
אנשים מפאקינג סטיפס יודעים עליי יותר מאשר אמא שלי
וגם היא תמיד נותנת לי להרגיש כאילו אני איזה טעות או שאני הורסת לה את החיים למרות שבתכלס, לפני היו לה איזה שתי הפלות וזה שאני נולדתי בריאה חמסה חמסה זה סוג של המתנה של החיים שלה ואני במקומה הייתי מודה עליי כל יום אבל כנראה שאני לא מספיק טובה..