איך להשתחרר מהעבר?

אבא שלי חולה.
בטח מילדה כמוני מצופה לכתוב שאני מצטערת בשבילו, שהייתי רוצה שהוא תמיד ירגיש טוב, שאני רוצה שהוא יחלים.
אז זהו, שלא.
לפני חצי שנה גם אני חליתי. הרבה יותר קשה ממנו. לא הייתי מסוגלת לזוז, לא הצלחתי להוציא מילה מהפה.
וגם מבחינה נפשית... לא היה רגע שלא בכיתי בו. הרגשתי שאין לי שום תקווה, שעדיף שאני אמות וזהו. הרגשתי שאני היצור הכי מכוער וחסר תועלת שיש בעולם הזה, שאף אחד לא צריך אותי.
הרגשתי ממש כאילו שיש בתוכי חור שחור שאני נבלעת אליו ונופלת. ראיתי רק שחור. הרגשתי את זה ממש, פיזית ונפשית, בכל סנטימטר שלי.
הרגשתי שאני רוצה לזעוק בכל הכח, שמישהו רק יישמע ויציל אותי. שלא ייתן לי למות. שלא ייתן לי להשאר לבד, אבל לא הייתי מסוגלת.
הייתי לבד. כל כך לבד.
אבל ההורים שלי... להם לא היה אכפת. הם לא שמו לב. הם לא עזרו לי בכלום, רק נתנו לי ליפול. הם המשיכו לצעוק עלי בכל בוקר שאני צריכה להתעורר כבר לזום, לעשות שיעורים. הם ידעו שאני חולה! הם רק התעצבנו עלי, אבא לא הכין לי אפילו תה רק בגלל שהוא "איחר לעבודה". הוא תמיד מאחר! בשביל להכין לעצמו קפה.
אני כותבת ובוכה תוך כדי. הרגשתי כמו הדבר הכי מכוער בעולם. אף אחד לא שם לב אלי! לאף אחד לא היה אכפת ממני. אף אחד.
הם לא שאלו אותי אם אני רעבה, אם אני בסדר, אם אני רוצה שהם יפנקו אותי במשהו. רק דפקו על הדלת וצרחו עלי שאני צריכה להתעורר על החיים שלי.
לאף אחד לא היה אכפת ממני.
לעומת זאת, כשאבא חולה עכשיו...
הוא לא מפסיק לומר לנו שהוא חולה, שכואב לו, שאנחנו לא מבינים את הכאבים האלה וצריכים לשרת אותו. לעזוב את הכל ולבוא. הוא צועק עלינו, הוא מצליח ללכת, לדבר, לעשות הכל כרגיל. ואיך לא? הוא מבקש. אם הוא רעב הוא מבקש ומקבל בדיוק את מה שהוא רוצה לאכול. אם הוא מרגיש טיפה יותר גרוע, הוא מיד מתקשר לאמא שתיקח אותו לבית החולים (בית חולים? ברצינות?), אם אנחנו למטה טיפה מרעישים, אסור לנו לחיות. ומה בדיוק מכל זה אני קיבלתי? צעקות? בדידות? כאב?
אני מרגישה כמו הילדה הכי גרועה בעולם.
אני צריכה לתמוך באבא שלי. ואני באמת משרתת אותו, כמו שצריך, אבל הלב שלי מתנגד לזה. הלב שלי כועס עליו, צועק 'מפונק'. אבל אבא מראה את כל מה שהוא חושב, וצועק "מפונקת!".
בבקשה אל תכתבו שאני בת גרועה ושאסור לי לחשוב ככה, כי אני כבר יודעת את זה. אבל באמת שנמאס לי. (המשך בתגובה)