כתבתי משהו אם בא לכם מוזמנים

לפעמים הבדידות מכה. בלי הקשר או הסבר, דופקת בדלת, נכנסת, נשארת לכוס קפה או שתיים, צובטת בלב, או עמוק אי שם בבטן, בלי הסבר, דורשת שתרגיש את החוסר, הולכת, משאירה ריקנות לא מובנת של תהיות וכמיהה, למשהו, לא ברור, אבל קיים יותר ממה שאפשר להסביר.
לפעמים בלילה אחרי פרק אחרון של אפעופ אינסופי שמבקש שתלך כבר לישון, או באמצע המדבר האינסופי, המהפנט והפשוט, והמסובך, והקשה, והיפה, או אולי סתם באמצע הרחוב כשהעזת להרהר, לא בדבר מסוים, אלא להרהר, בלי מחויבות ובלי מטרה של מסקנה ברורה וחותכת. מגיעה, אומרת שלום הולכת לפני שתפנה לה חדר. אולי זה האמנות שלה, שתלך לפני שתתרגל, ותשאיר אותך תוהה כל פעם למה היא באה לביקור, כשבעצם סתם היה בא לה לעבור לדייר אחר לכמה דק' לפני שתעבור להוא שהיא באמת שייכת אליו. אולי תפגוש חברה בדרך ויעצרו ליד איזה חתול מסכן שיתיאש כבר ואז ימשיכו בדרכם עם חוסר מרוח על הפנים עד שיגיעו לאיזה קיבעון יציב שיהיה לפחות מעניין.

לא יודע כמה זה הגיוני אבל לא נורא.