כשמבקשים ממני לצאת מהבית זה סיוט בשבילי (בבקשה תיכנסו)

אני ממש שונאת שמסתכלים בקטע מפחיד אבל ואני יודעת שאני לא באמת מעניינת אף אחד ושאף אחד לא באמת מסתכל עליי אבל אני עדיין שונאת את זה אני אוהבת ללכת לטייל עם המשפחה שלי אבל אני נשארת תמיד בבית בגלל זה יש כל כך הרבה דברים שבא לי לעשות ואני לא עושה בגלל זה
גם ללכת לבית ספר אני שונאת לא בגלל הלימודים בגלל שבכיתה אחת יש איזה 30 ילדים (עכשיו לא אבל בדרך כלל) ותמיד בהפסקות אני בורחת למקום בבית ספר שאין בו אף אחד ומציירת או סתם בטלפון וזה לא שאני אוהבת להיות לבד אני שונאת את זה אבל אני לא מצליחה לתקשר עם אנשים ואם מישהו בא לדבר איתי אני מגמגמת ובקושי מצליחה לדבר
תמיד הייתי ביישנית אבל לא ברמה הזאתי (אני ככה מכיתה ז' עכשיו אני בט')