אני לא מאמינה שנפרדתי מימנו. נכנסתי לדיכאון בגלל זה... הצילו

אני (20.5) וחבר שלי (19.5) נפרדנו...

אנחנו מכירים כבר איזה 8-9 שנים ואנחנו היינו ביחד שנה.
וזאת זוגיות ראשונה של שנינו.
שנינו ילדים טובים כאלה, עם לב טוב.(סליחה שאני יוצאת עפה על עצמי אני פשוט רוצה לדבר תכלס)

אני בצבא(יומיות)
והוא במכינה צבאית (עוד מלפני שנהיינו זוג הוא היה שם) אז יוצא לנו להיפגש בסופי שבוע פעם אחת , אלא אם כן הוא סוגר שבת .
וגם בקושי יוצא לנו לדבר כשהוא שם .

וזה נורא קשה

ומאוד מאוד מאוד קשה לי ככה .
כואב לי.
אני מרגישה שהוא לא איתי בכלל... קשה לי עוברים עלי דברים ואי אפשר לשתף אותו כי אין זמן, אין מתי, אין חשק...

אני לא מפסיקה לבכות אני כלכך אוהבת אותו, מתפוצץ לי הלב! חשבתי שהוא זה שיהיה איתי לנצח... הוא יהיה בעלי. אבל הלב שלי נשבר אני לא מסוגלת...

בקושי הצלחתי לכתוב מה שאני כותבת פה , אין לי מצב רוח להיות בפלאפון או לאכול אני כל הזמן עייפה ובוכה.
זאת התקופה הכי קשה שלי , ועברתי כלכך הרבה דברים קשים בחיים ... איבדתי כל כך הרבה אנשים(בכמה דרכים)


אתם לא מבינה .. כאילו הלב שלי כואב אבל לא מטאפורה, באמת הוא כואב לי...


מה אני אמורה לעשות? אם הייתי נשארת איתו היה לי גם כואב