אוף אין לי עצבים יותר... פריקה

(אני בת 14..) אז ככה אנחנו בבידוד משפחתי ואחותי החולת קורונה בבידוד בחדר אז ככה שהמצב בבית לא משהו כי כולם מתחרפנים.
היום אימא שלי נסעה לאנשהו ואבא שלי נשאר איתנו והוא כנראה קם על צד שמאל כי מהבוקר הוא צעק עלי ועל אחיות שלי לסדר לנקות, להיות עם האח הקטן ושאנחנו לא עושות כלום מה שממש לא נכון.
אחרי זה אחותי (שלדעתי יש לי בעיות, היא אלימה בטירוף) התחילה להרביץ מכות מכות לאחי הקטן ואני ניסיתי להציל אותו ואש היא הרביצה גם לי
אבא שלי פשוט התעלם, אמר שאנחנו צריכות ללמוד להסתדר.
אחרי זה הלכתי לחדר לבכות, הוא נכנס לחדר.
אמר לי שאני לא מועילה ולקח לי את הפלאפון.
טיפה נרגענו כולם.
אחרי איזה שעה בלי סיבה מוסברת אחותי מתחילה להרביץ לי שוב אבל באמת להרביץ אני צועקת לאבא שלי והוא אומר לי שנסתדר לבד.
אחותי הולכת לשירותים ואני בוכה מול אבא שלי שאני לא יכולה להמשיך ככה ושהיא מתעללת בי והוא פשוט התעלם ממני.
הלכתי שוב לבכות בחדר והוא נכנס לי לחדר וצעק עלי לנקות את החדר ואני לא יכולה לצאת עד שהחדר נקי.
אימא שלי הגיעה, מסתבר שהיא הייתה באיזשהי בדיקה רפואית כי היא לא מרגישה טוב.
אחרי ששאלתי אותה איך היא מרגישה וזה, באתי לספר לה מה קרה היום והיא פשוט אמרה לי שאין לה כוח לשמוע ואני צריכה להסתדר לבד.
ניקיתי את החדר, אבא שלי החזיר לי את הפלאפון אחרי שחפרתי לו.
עכשיו הוא אומר לי ש"אני לא יודעת לשלוט על השעות שלי בפלאפון" ולכן אני צריכה להחזיר לו אותו כל ערב בתשע.
רק בגלל שאתמול בגלל שאני בבידוד עשיתי שיחת וידיאו עשר שעות עם חברה שלי (רוב הזמן היינו עם מצלמה מכובה ומיקרופון סגור ועשינו דהרים אחרים אבל עדיין) באמת שאין לי עצבים יותר לשאת את זה
את האטימות מצד ההורים שלי.
את האלימות מצד אחותי
את זה שההורים שלי מתייחסים אלי כמו ילדנ קטנה
באמת אין לי כוח יותר...