אני בוכה את החיים שלי פליז תיכנסוו

עכשיו אבא שלי חזר מהעבודה ואני ראיתי קופה ראשית במחשב ושיחקתי תוך כדי בפלסטלינה ירוקה ואיך שהוא הגיע הוא התחיל לצעוק עליי שהשארתי את הנעליים בסלון ואת הקולב במקלחת ואז הוא שאל אותי מה אני רואה במחשב ועניתי לא סרטונים כי לא רציתי שהוא ידע שאני רואה קופה ראשית כי כבר דיברנו על זה פעם שאסור לי לראות סדרות טלוויזיה במחשב ואז הוא התחיל עוד יותר לצעוק עליי שאני לא מקשיבה למה שאומרים לי ושאני שמה ז*ן על הבית הזה לזה ממש לא נכון פשוט יותר נוח לי לראות את זה במחשב ואז הוא גם ראה שכל הידיים שלי ירוקות מהפלסטלינה ששיחקתי איתה ואני לא שמתי לב לה ואז הוא התחיל לצעוק שאני מלכלכת את כל הבית בצבע ירוק והוא כאילו ממש חיפש על מה להתעצבן והוא הכריח אותי לזרוק את בפלסטלינה לפח למרות שזה בכלל פלסטלינה שהייתי אמורה להשתמש בה לעבודה שאני צריכה לעשות ופשוט אני שונאת את הבית הזה ואני שונאת את החיים האלה ואני רק מחכה לגיל 18 שאני יעזוב את הבית המחורבן הזה ושאני ינתק קשר עם ההורים הגרועים שלי ועם האח המעצבן שלי ושאני ישחק בבית החדש שלי בפלסטלינה ירוקה וסגולה וכתןמה ועוד מלא צבעים מוזרים ושאני מלכלך את כל הבית בפלסטלינה ואוף זה כבר מתחיל ממש להשפיע עליי וזה ככה מגיל קטן שההורים שלי ובעיקר אבא פשוט צועקים עליי על כל דבר והן לא מבינים שזה בסך הכל טעויות אנושיות ושמה שהם עושים שובר לי את הלב כל פעם מחדש וכל פעם הם חותכים לי עוד חלק מהלב שבאיזשהוא שלב מתאחה וחוזר להיות לב שלם אבל עדיין נשארת צלקת על הלב שתישאר איתי לכל החיים עד הקבר ואני ממש כבר בוכה בגללם ואני פשוט מותשת מהחיים האלה ואין לי שום חבר שאני יכולה לדבר איתו ואפילו בסטיפס כולם מתעלמים ממני ואין לי אף אחד בעולם הזה ואין לי כבר כוח לחיים האלה אני מותשת