מרגישה שאף אחד לא מעריך אותי

אני לא יודעת מה לחשוב. מצד אחד כל העולם מכרכר סביבי, מקיף אותי בדברים טובים...
אבל אני תמיד מרגישה שכל זה הצגה. שעמוק בפנים לאף אחד לא אכפת ממני, שההורים שלי על סף ייאוש בגללי...
כבייכול אני לא עושה בשבילם כלום. לא במטלות הבית, לא בחריצות, לא ביחס שאני נותנת אליהם. ואני עדיין מרגישה שאני תמיד צריכה לרצות. לעשות את כל מה שההורים מכתיבים לי, שהחברה מכתיבה לי. לא להציג את הדעה שלי, כי אם היא אחרת ממה שההורים שלי חושבים, היא בטוח תיראה טיפשית.
וזה מתיש אותי. לוקח ממני את כל הכח, עד שאני לא מסוגלת לעשות כלום. לא מסוגלת להחזיק את עצמי, ואני מוציאה הכל עליהם.
ואז הם מתעצבנים בגלל זה.
אין לי מושג מה לחשוב. מצד אחד, אני תמיד מרגישה שכל כך אכפת לי מאחרים ואני עושה בשבילם הכל, ואז הם מחזירים לי רעה תחת טובה ולא מפגינים כלפיי שום רגש חיובי, לא מנסים לבדוק מה לא בסדר איתם בתור הורים, רק מקיפים אותי במיליון ואחד דברים חומריים בשביל שבכל פעם שאני אצא עליהם יהיה להם משהו לשלוף.
אבל מצד שני, ברור שזה לא ככה! זה שאני נכנעת לדרישות שלהם, שהם בכלל לא דורשים ממני, לא אומר שמגיע לי משהו...
ואם הם מתעלמים מהרגשות שלי, ואני מודעת לזה שאני מתעצבנת עליהם הרבה יותר ממה שצריך, אז אולי יש לזה סיבה? אולי אני סתם ילדה רעה וחסרת תועלת?
עזרה, מישהו?...