אני מרגישה שאני לא יכולה יותר. (סוג של פריקה) ואשמח שתעייצו לי..זה ממש דקה לקרוא

כל בוקר אני קמה, ולא עושה כלום. בפורים, אפילו לא התחפשתי ולא הלכתי לבית ספר בגלל הקורונה. יש לי חברה אחת מכיתה אחרת (אני כיתה ט וגם היא כיתה ט) והיא גרה ממש לידי ואנחנו פעם בשבוע נפגשות כזה ויש לי עוד חברה מהכיתה שלי שגרה רחוק כזה ממני וההורים שלה לא מרשים לה לצאת. וזה גם אחת הסיבות שגם אם הייתי רוצה לבוא לבית ספר בפורים הייתי הולכת אם היא הייתה הולכת כי אם הייתי באה והיא לא הייתי יודעת שהייתי מסתובבת לבד וזה בדיוק ההרגשה שאני לא רציתי ועוד בפורים ( זה חג גם שאני מחכה לו כל שנה) ואין לי גם ממש חברים בכיתה. בכל מקרה, כל חופשת פורים לא יצאתי מהבית וזה ממש מבאס, ועכשיו גם יום שני נחזור לבית ספר לשגרה לקום כל יום לזומים לאכול וללכת לישון. אני עושה את זה כל יום ואני כבר מתחרפנת מזה ואני כל יום קמה עצבנית בטירוף וצועקת על כל המשפחה שלי ואז בלילה אני בוכה ואין לי בכלל חברים לדבר איתם (החברה שגרה קרוב אליי אנחנו כן מדברות הרבה אבל אני פשוט מרגישה שאני יותר חברה שלה מאשר שהיא חברה שלי, כאילו אני מתכוונת שהיא לוקחת אותי כמובן מאליו כי מהכיתה שלה יש לה חבורה ויש לה המון חברים) כאילו באמת שנמאס לי וגם אימא שלי לא מרשה לי לצאת מהבית בגלל הקורונה...ואני מרגישה ממש מכוערת ברמה שאני לא יכולה להסתכל על עצמי במראה.. מה אתם הייתם עושים במצב כזה? כי אני כבר התייאשתי לבכות כל יום ולהתעצבן ולא לעשות כלום