אשמח אם תגידו את דעתכם לגבי הסיפור *תודה למתקנים :)* שכתבתי :)

"רגעי אושר מחוץ לחדרי".

מהחדר הנעול והחשוך יצאתי, את המסך עזבתי ולרחוב ירדתי ועל הספסל ישבתי, היבטתי סביב הרגיש לי מוזר, לראות את כל האנשים שלא נעולים בחדרם.

חלקם צועדים אחרים נוסעים, כנראה שסוף סוף למטרותיהם הם מגיעים. אז ישבתי על ספסל ושוב התבוננתי להבין את העולם החדש - העולם הקונבנציונאלי. הרגיש לי מוזר לא להיות בחושך, בחדרי, עם דלת נעולה וכוס קפה לידי. לפתע הבנתי שהבחוץ הוא משמעותי במיוחד הרוגע הפנימי שלי עם עצמי. אהבתי את הבחוץ לא אשקר מסיבה פשוטה; הרוח, האנשים, הצמחיה - כל דבר שהיה מיוחד ומשמח נעלמו מזכרוני בשגרה המשונה. הזאת שמכנים "קורונה".

החלטתי ללכת להליכה מסביב לראות אנשים ומקומות שונים, כאלה שלא ראיתי כאלה שממתינים לבואי, רחובות צדדיים ציוריים כאלה שפשוט מיוחדים. הגעתי למרכז הכיכר הסתכלתי סביב, היה נראה כאילו חופש בתל אביב. בחוץ ילדים רצים כאלה שמשתגעים משמחה לא מעצבות שממש עושים חיים, כאילו לא קרה לפניכן כלום והם לא היו נעולים במסכים. העלתה בי חיוך שמחתם הרבה מה שהסב לי אושר רגעי ממש לדקה.

אז חזרתי לספסל לצדדים הסתכלתי לראות עוד סימנים שמאז שכחתי. והנה היה זה גור כלבים קטן ומזערי שחלף על ידי, בעליו בעקבותיו אחד אחר השני. היה זה רגע מדהים נראה כאילו זו חברות של שנים, אהבה חזקה שלא אפשרי להחזיק מבפנים, והכלב רץ הסתובב והרגיש משוחרר מה שהזכיר לי את החופש שחזר.