כתבתי סוג של מכתב למישהו שאני אוהבת.. אשמח שתקראו ותביעו את דעתכם כי זה ממש חשוב לי.

לאחרונה הפכת לשגרה מבורכת.
התרגלתי לקום בבוקר למציאות שבה אתה קיים, לברך אותך בבוקר טוב וליהנות מעצם קיומך.
חשבתי שנפטרתי מהרגשות האלה כבר,
חשבתי שעבר.

אבל היום אתה פשוט הגעת,
והפכת הכל.

אתה נגעת לי בלב,
כמו שאיש לא נגע מעולם.
אני מרגישה אובססיבית אליך -
זה כואב!
אני מפחדת שתיעלם,
אני מפחדת שאצטרך להמשיך הלאה
כי כל כך טוב לי כשאתה לצידי, כל כך טוב!

ולפעמים עולה בי המחשבה:
גם אם אני לא מכירה אותך מספיק בתלת מימד,
ולא יצא לי באמת לפגוש אותך פנים מול פנים לשיחה רצינית - אני אוהבת אותך!

אני לא יודעת אם זה דבר שאמור לקרות או שאני מגזימה עם רגשות של ילדה בת 16.
ולמען האמת?
אני בכלל לא יודעת אם אתה גם מרגיש כמוני... אולי אני אוחזת באשליה.
למרות שהראש שלי אומר שזאת אשליה, הלב שלי אומר שאולי... רק אולי... יצא מזה סיפור אהבה גדול.
ואם כן?
אם כן תהיה לי אמונה יותר בעצמי, במי שאני..
תהיה לי אמונה שמגיעה לי אהבה.
אהבה אמיתית.
אהיה בטוחה יותר בלב שלי, בדרך שלי.
אדע שלא בזבזתי כל כך הרבה כאב לב סתם.
אלא בזבזתי את השנים הכי פורחות שלי על אדם מדהים, מישהו שבאמת ששוה את הלב שלי.

אבל רגע..
מה אם לא?
מה אם יום אחד נבין שאנחנו לא באותו ראש ופשוט תלך?
יכול להיות שאני צריכה להתרגל לעובדה שכנראה לא יקרה ביננו כלום?
אבל איך...? זה נראה לי כל כך נכון לאהוב אותך.
אולי זו טעות? הלב מטעה אותי?
איך זה יכול להיות.

כן, אולי זו טעות... אולי כאבתי המון לשווא
ופינטזתי הרבה מעבר למה שאני אמורה... זה יכול להיות.
אם תעזוב, אני אמשיך הלאה.
אתחיל בשידוכים כמו שצריך ולא סתם אפגוש זרים כמוך באינטרנט.
כן, אתה תהיה לי זר. הזוי לקלוט את זה.
אתחתן בעוד שנתיים כנראה עם בחור מקסים, אוהב אותו בדיוק כמו שאהבתי אותך.
יהיו לנו ילדים נהדרים ואהיה מרוצה מהדרך שעברתי, באמת.

אבל תדע, לא משנה מה,
אותך אני לא אשכח.
כי גם אם לא יצא מזה כלום.. אתה תמיד תשאר האהבה הראשונה שלי.
תמיד תשאר זה שהחזיר אותי בתשובה.
תמיד תהיה זה שאני חווה לו את חיי, כי אולי לא שמת לב, אבל הצלת אותי -
הרמת אותי מתהום חשוכה וגרמת לי להאמין בעצמי יותר... גרמת לי להאמין שיש בורא לעולם.
עזרת לי להבין את הדרך שלי, את החיים שאני רוצה לחיות בעתיד.
גרמת לי לרצות חיי תורה.

המשך בתגובה: