אין לי ממש צורך בתגובות, אני רק מעוניין להביע בכתב קצת מהדברים שעוברים עלי.

אני באמת מרגיש כאילו הסביבה שלי גודלת סביבי ואני נשאר בדיוק כמו שאני, מנטלית.
סיימתי שנה שעברה בית ספר, ומאז אני מחכה לגיוס שלי שקורה במרץ, הקורונה הזאת וכל מה שבא איתה דפק לי כל סיכוי למצוא עבודה, אבל אני יכול להאשים גם את עצמי בזה, לא באמת חיפשתי, מצאתי תירוץ נוח בדמות הקורונה, אבל הבעיה המרכזית שלי היא ההשוואה שאני עושה בין עצמי לבין אנשים באותו שלב בחיים כמוני, אני תמיד מפקפק בדרכים שאני לוקח בחיים ומשווה את עצמי לאחרים, אני מרגיש שהמסגרות שחברים שלי הלכו אליהן אחרי שבית הספר נגמר ביגרו אותם נפשית והם חיים חיים עצמאיים באיזשהו מקום, ואני כן מקנא בזה, סביר להניח שהרגשות האלו יעלמו לאחר שאני אתגייס, שזה דיי בקרוב.. למזלי.
זה לא אוכל אותי מבפנים או כל דבר בסגנון, זאת פשוט מחשבה שיושבת בראש שלי ודופקת בלי הפסקה, שבסופו של יום קשה להתעלם ממנה.
אני לא באמת מצפה מאף אחד לקרוא את זה, ואני באמת לא רואה איך מישהו יכול להביא " פתרון", זאת בעיה מנטלית שרק אני יכול להתמודד איתה, אבל בכל אופן, אני מעריך את זה אם קראת עד לכאן(: