פריקה. עצות יתקבלו בשמחה

אני בן 19 וחצי בערך ואני דיי מבואס מהחיים כרגע. בכמה שנים האחרונות יש לי כל כמה ימים/שבועות ירידה דרסטית במצב רוח ורצון לסיים את הכל, ועכשיו זה מתגבש לדיכאון תמידי. אין לי כח לעבוד כל החיים רק בשביל לשרוד או בשביל הסבירות שבעתיד אני אהיה שמח. הדרך נראת כלכך ארוכה ומלאה בסבל. אין לי למה לקום בבוקר. שום דבר לחכות לו. יש רגעים קטנים שנחמד, כשאוכלים משהו טוב או כשנכנסים למיטה עם ידיעה שאפשר לישון יותר מ10 שעות. אם הייתי יכול הייתי ישן כל החיים. אבל זה לא המצב, וברוב הזמן אני רק מחכה שהזמן יעבור. אין לי עניין בהרבה דברים, ובמה שיש לי עניין הוא שטחי. דרכים להעביר את הזמן עד שנמות וכל העבודה שעשית תסתיים ברגע ללא כל משמעות. יש לי חבר אחד כרגע, אהרון הוא שמו והוא אמצעי העברת זמן לא רע בכלל, אבל גם זה נמאס הרבה פעמים. אין לי רצון לפגוש אנשים או להכיר בנות. אני מסתכל על משיכה פיזית מגוף שלישי ומוותר עליה כי הסיפוק לא שווה את המאמץ של לתפעל שיחה ופעילות עם האדם השני. כרגע אני לא מתאבד כי אני מפחד מכאב ועדיין נשאר בי תקווה רציונלית לעתיד יותר טוב, אבל בנתיים החיים מעפנים ביותר. גם אם כן נצליח לעשות כסף גדול כמו אח שלי אלוני ונטייל בעולם ללא הגבלות, אני לא חושב שאני ארצה לחיות. שום דבר חומרי או לא חומרי מעניין אותי באמת. אני בודד אך אני מבודד את עצמי למרות שאני יודע שרע לי ואולי למצוא חברים טובים זאת התשובה, אין לי שום מוטיבציה באמת לפעול כדי להשיג את זה. לא כלכך יודע מה לעשות. קשה לי לעבוד כל לילה במכולת, אבל לא קושי פיזי. ואני לא חושב שלעזוב את העבודה יקדם משהו, אלה אני רק אתבודד עוד יותר בבית במשחקי מחשב סתמיים וסדרות שמדמות חיים מלאי רגש והרפתקאות. אני לא מרגיש כלום, רק התיאשות ועייפות.