איך אני אמור להתמודד עם החיים האלה

בבקשה אם אין לכם איך לענות לפחות תנעצו, אני כותב את השאלה הזאתי אולי בפעם המיליון כי רק השאלות של הספאם מקבלים במה משום מה...
אף אחד לא אוהב אותי, לאף אחד לא איכפת ממני, גם אם אני אעדר או אעלם חוץ מלהורים שלי לאף אחד לא יהיה איכפת ואף אחד לא ישים לב לזה בכלל. פעם הייתי בן אדם חברותי, היו לי הרבה חברים, אבל אני אפילו לא יודע מה היה לי כשהייתי קטן, הייתי כזה מניאק קטן. היום כולם נגדי, אף אחד לא אוהב אותי, אני מנסה להיות חברתי לאנשים אבל למדתי שלהיות נחמד ולא זבל=להיות מנודה חברתית בגיל הזה.
אני כבר איזה כמה חודשים כל יום בערב נועל את עצמי בחדר, מול המחשב, מת לפרוץ מבכי מהחיים המייאשים. אולי רק פעם ב יוצא לי גיחוך קל כזה מסרטונים מצחיקים באינטרנט, אבל חוץ מזה אני מרגיש ריק, פשוט עם פרצוף נפול ועצוב. אני מפחד שאני אכנס לדיכאון או אולי אני בכלל בדיכאון ואני לא שם לב אפילו, כי גם כשאני צוחק ונהנה תמיד אני מרגיש משהו עם עצמי שבכל זאת עצוב לי ואני אפילו לא יודע למה.
מה אני אמור כבר לעשות מה?! ניסיתי הכל, ליצור קשר עם אנשים חדשים, להציע ל"חברים" (עאלק חברים) מהבית ספר להיפגש וכל אחד מתרץ שהוא לא יכול כי קורונה ובלה בלה בלה ובו זמנית מעלה לסטורי כמה הוא עושה חיים עם אחרים. איבדתי חשק כמעט בכל התחביבים שלי, אני כבר לא נהנה ודברים כמו שנהנתי פעם, אין לי עם מי לדבר. פשוט אין.
אין לי אינטרסט לדבר פה עם אנשים בפרטי כי אי אפשר מאנונימי וזה די מפריע לי.
כל דבר מציק לי כבר, גירוד קטן, שקוראים לי לזרוק את הזבל, רעשים. אני מאבד ריכוז בזומים אני כבר לא יכול להקשיב דרך מסך למורות זקנות ומטומטמות שצורחות לפתוח את המצלמה ואני לא רוצה שייראו אותי בכלל.

סליחה על החפירה