נמאס לי כבר להתבייש מעצמי.

כל זמן ביום אני מתביישת בעצמי.
אפילו עכשיו.. בגלל שכתבתי את השאלה הזאת לא מאנונימי.
אבל די.
לפחות פה אני אנסה לא להתבייש בעצמי.
אני מתביישת מעצמי בגלל שאני מאוד מאוד שונה מאחרים..
קודם כל, מבחינה חיצונית, אני גבוהה מאוד לגילי ורוב הבנות בגילי הן נמוכות, יש לי שיער פריזי שזה סוג השיער הכי לא נפוץ שראיתי אי פעם.., יש לי פלג גוף עליון רזה מאוד ופלג גוף תחתון שמן מאוד שזה נראה לא נורמלי ביחס לאיך שזה אמור להיראות בעיני, יש לי מלא מלא נקודות חן, יש לי כתם לידה ענקי על היד.

מבחינה חברתית ופנימית, אני בן אדם לא חברותי וקשה לי ליצור קשר עם אנשים וזה פשוט מייאש שרוב הבנות הן דומיננטיות מאוד.
אולי אני לא דומיננטית מבחינה חברתית אבל כשאני שרה אני מושכת המון תשומת לב.
יש לי קול יפה בשירה, מתנה מה' שקיבלתי.
שאותה אני הכי אוהבת בי ואני לא מפחדת ולא מתביישת בה בכלל.
אבל היא עדיין קצת עושה אותי יותר שונה.
ומה שתמיד הכי כיף לי בזה שאני שרה זה שכשאני שרה לא אכפת לי מאף אחד, מכלום, אני לא מתביישת בעצמי ואני עם ביטחון עצמי גבוה.
ועוד משהו, לפי מה שכמה אנשים אמרו לי אני מאוד אינטיליגנטית ואני מדברת בצורה חכמה ושונה מאחרים, אני מתנהגת בצורה טובה ושונה מאחרים וזה מה שמאוד מייחד אותי מאחרים.
אז.. מה לעשות לגבי זה?
איך אפשר לאהוב את עצמי כשאני שונה?
*בבקשה אל תגידו את המשפט של מי ששונה הוא יותר מיוחד וכל השטויות האלה, אני גם ככה מחשיבה את עצמי כחריגה ולא מיוחדת כמו שנאמר במשפט*