תגידו יש סיבה שהאנשים שאני מכיר שהכי טוביי לב לאחרים ואכפת להם ועושים בשבילם זה האנשים שהכי שונאים את עצמם??

לא בהכרח

היי זאת אני

אין לי ממש שנאה עצמית, אני פשוט מלא בהתלבטויות בתוכי

לא קיים קשר ישיר לשנאה עצמית, אבל קיים קשר להזנחה עצמית ודיכאון.
לעיתים אנשים כאלה מחוברים למציאות החיצונית שלהם ולא מתמרנים בינה לבין המציאות הפנימית כך שנוצר מצב בו הם לא קשובים לצרכים הפיזיים והנפשיים שלהם והופכים לאנשים שכל התפקיד שלהם בעולם הזה הוא לעשות מה שאומרים להם, להתעלם מהרצון הפנימי ולהתייחס אך ורק לרצון הסביבה.

אז איך אני לא צודק בדיוק?
הצגתי את התמרון של המציאות הסובייקטיבית והאובייקטיבית כדרך האידיאלית. כלומר, לא להיות שקוע במציאות אחת אלא לדעת לספק את הצרכים שלך ובאותה המידה לשים לב למה שהסביבה דורשת ממך.

לא הצגתי את זה כדבר שמוביל לדיכאון באופן אובייקטיבי, אלא במקרים מסויימים הזנחה של הצרכים שלך יכולה להוביל לדיכאון כשאתה לא מרגיש מסופק מהחיים שלך ולא מרגיש שאתה הגשמת את עצמך.
מלבד זה שלקחת את עצמך כדוגמה זה לא טיעון תקף.
בני אדם הם לא רובוטים, כל אחד חווה דברים בצורה שונה ובעל צרכים שונים משל האחר. אם משהו מתאים לך, זה לא בהכרח אומר שהוא מתאים לאדם אחר.

הזכרת את עצמך ככה שלא הבנתי איך זה רלוונטי למה שאמרתי כשאת לא מייצגת עמדה אובייקטיבית.
בכל מקרה, בני האדם הם יצורים אנוכיים מטבעם, הם יעשו משהו כי הדבר הזה נראה להם כדבר הנכון בשביל עצמם, אך לפעמים החברה מתעתעת בנו. קחי חינוך כדוגמה, אם יכולה לחנך את הילד שלה לרצות אחרים מאז שהוא תינוק מבלי לשים שום דגש על הצרכים שלו, האם זה פוגע בו? כמובן שכן. אבל עם זאת הוא חונך להקריב את עצמו למען האחרים וזה מה שסביר להניח יראה לו לנכון עד הרגע שיתפכח מזה.

תראה זה מי שאתה מכיר. אבל בכל מקרה... אנשים שכל כך דואגים לאחרים שוכחים לדאוג לעצמם ואז הם מתחילים לשנוא את עצמם.