כתיבה שרשמתי אתמול בלילה, אשמח לביקורת בונה :)

רק מציינת שאני לא כותבת מקצועית ככה שזה לא הכי משהו, אבל אשמח להערות לתיקון :)

לוקחת לי דף נייר ומכחול, ומציירת לי חדר בצבע כחול.
מדמיינת את החדרים של כולם, ושבסוף כולם ישובו הביתה ויהיה שוב מושלם.
אבל זה היה דימיון של ילדה קטנה, אסופת שמחה ומלאת תקווה.
ואולי עד היום המשכתי לדמיין, למרות שהתבגרתי וידעתי שזה לא יקרה
ובליבי המשכתי להזות, לקוות שהעבר יחזור להווה.
אבל היום הבנתי דבר אחד, או אולי שניים.
הבנתי שזה לא יחזור כי זה לא קיים, הדימיון משתלט על המציאות לפעמים.
הוא משנה את הרע לדברים טובים, ויוצר אנשים שאינם קיימים.
הבנתי שלפעמים גם משפחה שהיא לא הכי שלמה, יכולה להיות מושלמת.
ושאולי כרגע זה טיפה כואב, אבל העתיד יאמר אחרת.

(לגבי החדר בצבע כחול זה נשמע קצת טיפשי אני יודעת אבל זה מבוסס על משהו מהילדות שלי)