מה אתם אומרים על הפואטרי סלאם שלי?

המסטיק שנדבק לנעליי,
הבוץ שמכסה את רגליי,
התחושה של השיער הרטוב כשיורד גשם, ורצים הביתה מהר מהר אבל כל הגוף כבר רטוב ואתה אומר-לא משנה.
הנעץ המעצבן שנתקע בסוליית הנעל והופך אותך למודאג כמעט על כל צעד ושעל.
הנה אתה, פוגש אותי שוב
ההרגשה הזאת של כמעט-
אבל..לא חשוב.
גם בסמטאות החשוכות של תל אביב אתה הופך את המצב הנפשי שלי ללא יציב,
אותו שבריר השנייה הזה על האופניים כשאתה תוהה ומשקשק, האם אני יכול לעבור כאן? אם אני ממש אדייק..? אך בסוף נזכר שבפעם האחרונה פגעת בעץ, אז אתה יורד מהאופניים ומסרב להתאמץ
איבדתם אותי..? תנו לי לנסות שוב
התחושה הזאת כשאתה רץ לאוטובוס בשיא המהירות אך הוא מוסיף לנסוע ומותיר אותך עזוב..
אתה חוזר לתחנה אחרי שעה כדי לגלות שפיספסת גם את הבא..
שוב ושוב ושוב וזה תמיד אותו אחד שעוקף אותך בסיבוב, דוחף אותך הצידה ומשאיר אותך נבוב.
התחושה של הזאת של כמעט-
אבל..לא חשוב.