התחלתי לצרוח על אמא שלי ואני כבר לא מסוגל יותר

אמא שלי כל הזמן צועקת, עצבנית, אף פעם לא רוצה לדבר... מאז שהייתי קטן היא כל הזמן הורידה לי את הביטחון וכל הזמן התעלמה ממני ולא הקשיבה לדברים שסיפרתי ופשוט הפסקתי לדבר איתה כמעט.
היום בצהריים הלכתי לסלון כי הייתה הפסקה בזום ורציתי ללכת לאכול, היא אמרה לי שאני כל היום בבית איזה חודש ושאני לא מטייל עם חברים ושאולי אני אפסיק להיות סגור בחדר, אמרתי לה שאי אפשר גם בגלל הסגר וגם שאין לי חברים כמעט. ואז היא פתאום אמרה לי "כל החברות שלי מספרות שהילדים שלהן (שהם בערך בגיל שלי) מטיילים ומזמינים ילדים הביתה, ורק אתה כל הזמן בודד שאף פעם לא יוצא מהבית. למה אתה לא כמוהם?"

הסתכלתי עליה איזה כמה שניות, אני מרגיש כבר שאני כל החיים סופג העלבות שלה, עקיצות שלה, השפלות שלה.

צעקתי "את יודעת למה אני לא כמוהם? כי את פאקינג צורחת ומתעצבנת כל היום בבית ותמיד מוציאה עליי את העצבים שלך, ואז שאני קטן את מורידה לי את הביטחון, אז את מצפה שיהיו לי חברים עם אמא כזו פאקינג נוראית כמוך?!

היא התחילה לצעוק אליי שאני חצוף ושאין לי זכות להרים עליה את הקול

ולפני שהיא סיימה את המשפט אני פשוט התחלתי לצרוח ולך כן יש זכות להוציא עליי עצבים כל הזמן?! את חושבת שנעים לי שאת כמו גודזילה מסתובבת וצורחת כי בא לך וזה אצלך בנורמה?! אני לא יכול להיות כמו הילדים של החברות המסטולות שלך כי את אף פעם לא איתי ואף פעם לא איכפת לך ממני ואת תמיד מורידה לי את הביטחון!

זה המשיך עוד קצת ואז באחד המשפטים היא קטעה אותי שאני אלך לחדר כמו שאני תמיד מתבודד וצרחתי עליה שתסתום תפה שלה אבל צרחתי ממש והפנים שלה היו בשוק והלכתי לחדר וטרקתי את הדלת.

אני יושב פה עכשיו ואני כבר לא יודע מה לעשות עם עצמי ואני לא יודע איפה לקבור את עצמי כבר