אני חושש שיש לי אוסידי אבל לא נראלי יצליחו להבחן אותי...

תשלח לי הודעה.
איבחנו אותי בגיל 8

שואל השאלה:
כיצד הבחינו אותך? רוצה להישאר אנונימי...

שואל השאלה:
ואם לא אדע לענות על השאלות?

הלכתי למכון לocd, ההורים שלי סיפרו ואני סיפרתי על כל מה שקורה לי, בכללי אצלי גם ישר הבינו מה יש לי כי זה גנטי... (לאמא שלי גם יש) וטיפלו בי בהתאם.

שואל השאלה:
כרגע, את לוקחת משהו?

אני מזדהה עם הפחד הזה שאתה מדבר עליו (נגיד היה לי את זה בבדיקת ראייה לא מזמן), תהיה רגוע ותחשוב טוב מה אתה מרגיש ואם אתה לא יודע תגיד את זה. זה אולי מרגיש לא הכי נעים אבל פשוט תזרום ואל תהסס

לא לוקחת כלום.
רצו לתת לי כדורים, הצלחתי בסוף להתמודד עם זה בלי.

שואל השאלה:
יא רגע איך אני מתמודד עם זה טבעי? מה את עושה שגורם לך להימנע מזה?

הייתי בטיפולים ארוכים מאוד...
הייתה תקופה שהייתי הולכת למכון הזה 3 פעמים בשבוע והיו גורמים לי להאבק בזה.
סתם דוגמה: לבנות משהו או לעשות משהו ולעצור באמצע.
וההורים שלי גם היו עושים לי כל מיני תרגילים בבית, הייתה לנו ממש רשימה שקיבלנו מהמכון.
נגיד: הייתי צריכה למרוח משהו מגעיל על הידיים ולא נתנו לי לשטוף ידיים במשך 10 דקות.
ממש ככה.
להלחם בעצמך.

שואל השאלה:
וואוו. קשוח. ורגע, מה זה מחשבות טורדניות? יש לי כל מיני מחשבות לא רצויות ולא במקום. זה זה?

גם. ברור.
אצלי זה התבטא בזה שהרגשתי רע לגבי כל מה שאמרתי ועשיתי.
פחדתי לשקר.
כל כך פחדתי לשקר שלפני כל משפט שהייתי אומרת, הייתי מוסיפה "אולי", "נראה לי" ו"אני חושבת ש.."
בנוסף, כל דבר קטן שהייתי עושה, הייתי מרגישה מצפון ולא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר.
ברמה שנזכרתי שבטעות נתתי מכה לאחותי הקטנה לפני שנתיים והיא בכתה.
וזה לא יצא לי מהלב.
הייתי מדווחת על כל פעולה כזו לאמא שלי וזו גם נהייתה חלק מהאובססיה.
אז אמא שלי הפסיקה להקשיב.
וככה למדתי להתמודד עם זה.

האמת שבדיוק היום יצא לי לדבר על זה עם אמא שלי (שכפי שכבר ציינתי, גם לה יש) והיא אמרה לי משהו מאוד חכם על החלק של הטקסיות.

כשהיא הייתה נערה, היה לה קטע שהיא הרגישה שאם היא לא תדליק ותכבה את האור 10 פעמים מישהו ימות.
אז היא אמרה לי: "אז החלטתי פעם אחת שאני מדליקה ומכבה רק 4 פעמים. קמתי בבוקר וכולם נושמים. ככה מגלים שהשד לא כזה נורא. נאבקים בו. אם משהו רע קורה, זה לא באשמתנו."

אני יודעת כמה הרגשות אשם האלה מחרפנות, בעיקר בהתחלה כשלא יודעים איך להתמודד איתן ולהכנס לפרופורציות.
זה קשה,
זה תהליך,
זה כואב.

אבל אפשר להתגבר על זה וללמוד לחיות עם זה, אני עברתי את זה בגיל 8 ואני אומרת לך שזה אפשרי.
היום בדיעבד אני גם יכולה להגיד לך שזה הפך להיות חלק כל- כך גדול ממני ומהנשמה שלי, שלא הייתי מוותרת על זה גם אילו יכולתי.

מובן לחלוטין שאתה רוצה להשאר אנונימי- אם בכל זאת יש לך שאלות, תשאל.
ואתה עדיין יכול לפנות אליי בכל עת.
יהיה בסדר, מבטיחה לך.
אני מבינה את הכאב והקושי שאתה עובר עכשיו.
זה מאבק.

שואל השאלה:
תודה רבה:)

שואל השאלה:
אבל יש בעיה, כשאני מצליח להתעלם מזה אז שזה אומר לי שייקרה משהו אז זה באמת קורה. כמעט כל פעם. למה זה ככה?

אתה יכול לתת דוגמה ספציפית יותר?

שואל השאלה:
לדוגמה:
אם לא תזרוק את זה לפח אתה תקיא ואז, זה באמת קורה.

מה??
זה כנראה סתם צירוף מקרים.
אין שום קשר בין השניים, זה הכל בראש.
אם העולם היה עובד ככה וכולנו היינו יכולים לשלוט בכל מה שקורה לנו, כנראה שזה מזמן היה נגמר באסון.

שואל השאלה:
זה נקרא גם אוסידי?

אם אני אכתוב את התשובה/שאלה, ייקרה משהו נורא. וגם עכשיו שאני כותב את השאלה הזו זה אומר שייקרה לי משהו. ואני פשוט לא נותן למוח שלי להגיב אני אומר כזה בלבלבלבללבלב ואין לו זמן להגיב ואז אני שולח

כן, לגמרי.
אני מכירה את זה

שואל השאלה:
^ כרגע המוח שלי אמר שאם אשלח את התגובה הזו, אז המוח שלי ייתפוץץ. חס וחלילה!!! ועכשיו זה אומר לי שזה בטוח ייקרה אם אני אשלח את זה אבל אני מצליח להתגבר.

אתה ממש מחזיר אותי אחורה, גם אני הייתי שם.
מבטיחה לך שעם העזרה והטיפול הנכון אתה תתגבר ותתחזק.
אני זזה לישון, לילה טוב ❤
אם אתה צריך עוד משהו, אני אענה לך מחר.

שואל השאלה:
והנה עכשיו אני כיאלו מרגיש שזה באמת קורה לאא

שואל השאלה:
אוקיי, תודה רבה:) חשוב לציין* אני עוד לא הובחנתי כיאלו עוד לא עשיתי איבחון. כדי לעשות? אה והאם זה עולה כסף? תודה

כן, תעשה.
עולה כסף.
לילה טוב סופית ❤