אני מרגישה כבר תקופה יותר עצובה..

יש עצב רגיל שמישהו עבר עליו יום או קם ברגל שמאל.אבל יש דבר אחר קשוח שזה כמו מועקה פנימית שמחלישה אותך גופנית נהיה קר ורגיש מאוד לחרדות.אם זה זה את חייבת לבוא להורים שלך בריצה ולספר להם הכלל הם חייבים להבין אותך חייביםם.

שואל השאלה:
זה לא רק יום אחד זה כבר תקופה.

שלא תביני לא נכון אני לא בה לסתור את מה שאת אומרת גם יש מצב שזה אפילו תחילה של דיכאון או במקרה שאת אמורה לצפות לו שזה רק תקופה.אני מבין אותך זה כואב.אבל חס וחלילה שלא תורידי מעצמך שהגעת למצב כזה של דיכאון קליני.ואת יודעת מה את הכי יודעת בעולם אם פסיכולוג זה יועיל לך או לא אל תהססי לעשות מה שטוב בלי לחשוב יותר מדי.

שואל השאלה:
^אני ממש לא באה להגיד שאני בדיכאון, אני לא מאבחנת, אני לא יודעת לאבחן, זה גם למה קראתי בגוגל. אני לא בטוחה שזה דיכאון, ממש לא. אני הרבה זמן רוצה לדבר עם פסיכולוג בלי קשר אני פשוט לא יודעת איך להגיד להורים שלי..

הם ההורים שלך הם יקבלו אותך איך שאת.אל תפחדי לספר להם את זה.את יכולה להגיד להם שאת רק רוצה להבין את עצמך עוד יותר.בבדיקה של פסיכולוג.

שלום אנונימית,

נראה כי לאחרונה את מרגישה מתוסכלת ואבודה..
יכולה רק לתאר לעצמי כמה קשה זה וודאי להתמודד לבדך, עם מועקה שכזאת.. כה מתיש ,אולי, עד שעלה בך הרצון, באותם רגעים, להפסיק להילחם על מטרה שאינך מצליחה לראות.. ואולי לסיים את הכל..

ולמרות זאת, קוראת את דברייך ונשמע כי על אף מסך העשן שעוטף אותך כרגע ומסתיר את הדרך.. את אולי, מצליחה לראות שובל של אור.. תקווה לכך, שאם תשתפי את הוריך ותושיטי יד לעזרה, המצב יכול להשתפר..

שומעת בקולך, את החשש מכך שהורייך לא יצליחו להבין את שעובר אלייך ואולי אפילו יזלזלו במידה מסויימת.. וחשוב לי שתדעי, שלא משנה מה תחליטי לעשות, את לא חייבת לעבור את זה לבדך.. אני מתנדבת בעמותת סה"ר (סיוע והקשבה ברשת) וחשבתי להזמין אותך אלינו לצ'אט אנונימי ופרטי, במרחב בטוח וללא שיפוטיות. אנחנו נהיה שם כדי להקשיב לך, לנסות להבין ואולי גם נוכל לחשוב ביחד איתך על איך לשתף את הוריך בצורה שתהיה לך הנוחה ביותר.

נחכה לך כבר הערב,
מתנדבת סה"ר.