6 תשובות
היי תאכלי דברים יותר בריאים, ואם את רעבה תאכלי דברים קטנים ומשביעים. ממליצה על חטיף בריאות של סלים דאליס
יש לי אותו דבר מאחלת לך בהצלחה יפה שלי
היי. אני הייתי בהמון דיאטות גם, ותמיד באיזשהו שלב הייתי נשברת ומתפרקת ופשוט הייתי אוכלת כל דבר שזז בלי הפסקה, גם אם אני לא רעבה...עד למצב שהרגשתי שאני צריכה להקיא את כל מה שאכלתי ולא הרגשתי מזה טוב בכלל...והבנתי שמה שגורם לי זה, זה הדיאטות. פשוט הפסקתי עם זה, לא ניסיתי להתנזר ממתקים ומסוכרים, התחלתי לאכול בריא וכן מדי פעם אני יכולה לאכול משהו מתוק ולא להגזים. וברגע שאת מגבילה את עצמך את יותר רוצה לצאת החוצה ואז זה מתפוצץ. אבל ברגע שלא תגבילי את עצמך, (תגבילי אבל במידה) זה פחות יתפרץ. ככה אצלי לפחות...אני לא אומרת שזה עדיין לא קורה לי לפעמים אבל זה קורה לי הרבה פחות, וגם כשזה קורה אז לא בהתפרצות מוגזמת כמו אז כשהייתי בדיאטות..
אנונימית
אני ממליצה לך ללכת לדיאטנית ולדבר עם ההורים שלך על זה או הן אדם שאת סןמכת עליו אני בטוחה שזה יעזור
היי יקרה,
אני קוראת את מה שאת אומרת וברצינות שאני מקבלת צמרמורת. אומנם לא חוויתי אף פעם את מה שאת חווה, ולא הרגשתי את מה שאת מרגישה אבל אם אוכל לעודד אותך ולעזור לך זה יעשה לי את היום.
לפני שאני אומרת משהו חשוב לי להבהיר שאני לא תזונאית,לא פסיאטרית ולא בעלת מקצוע, אני מישהי מהאינטרנט בדיוק כמוך וחשוב לי לדבר אלייך בגובה עיניים.
אני יודעת איך את מרגישה עכשיו, שאת בתחתית, שזה לא האוכל שסותם לך את הגרון זאת ההפרעה, ואם כמה שזה קשה לעכל את זה היא יותר חזקה ממך כרגע לפחות. את לא יכולה לאלף שור שגדול ממך, את צריכה מישהו שיעזור לך לאלף אותו.
לוקח 7 שנים בממוצע להחלים מהפרעות אכילה, ואני לא אומרת את זה כדי להוריד אותך, אני אומרת את זה כדי לתת לך תקווה, להראות לך שלמרות שהדברים נראים אפורים עכשיו זה ממש לא הסוף.
זה לא יהיה קל אבל תפני למישהו. אני יודעת שזה קל להגיד וקשה לבצע אבל אם את לא תעזרי לעצמך אף אחד לא יעשה את זה בשבילך. לנסות בראש להשתלט על ההפרעה זה לא יעזור, כי היא תמשיך להפנות אותך למקרר. תנסי לפנות להורים שיפנו אותך לאיש מקצוע ותאבקו בזה ביחד.
תחשבי כמה חזקה תרגישי בסוף התהליך, תסתכלי לאחור ותרגישי שהכל היה רק סיוט שהצלחת להתעורר ממנו. אל תוותרי על עצמך, העתיד מחכה לך בפינה.
אם את צריכה משהו שאני כאן❤ אגב, כתבתי על הפרעת אכילה כפייתית סיפור קצר ואם זה לא יהיה לך טריגר אשמח אם תקראי אותו.
מזהירה מראש:
שמעתי דפיקות על הדלת "השליח כאן" חשבתי לעצמי. מחכה בסלון בקוצר רוח בזמן שהשעון שמולי מתקתק. ניסיתי להיות בטלפון כדי לעביר את הזמן "2 שיחות שלו נענו מ-אחותי" אני רואה את הצג של הטלפון. ראיתי שהיא התקשרה אלי בזמן ההזמנה-לא עניתי לה. אנחנו לא בריב או משהו כזה פשוט...אני לא רוצה לדבר עם אף אחד. אחרי שראיתי את 'השיחות שלא נענו' כיביתי את הטלפון-שאף אחד לא יחפש אותי, לא עכשיו. סגרתי את החלונות, הוצאתי מהמגירות את אוסף החטיפים שקניתי בצהריים במחיר מופקע מהמכולת והמתנתי. כשהשליח בא פתחתי לו את הטלפון במהירות. היו לו שני מגשים ביד וכשפתחתי לו את הדלת הוא היה ממש מופתע, כנראה ציפה לראות עוד אנשים איתי בבית. מתי ראיתם מישהו מזמין שני מגשים גדולים של פיצה הט רק לעצמו? תשובה-אף אחד. חטפתי מידיו את מגשי הפיצה במהירות, דחפתי לו שטר מקומט ליד ואמרתי לו לשמור את העודף. נעלתי את הדלת, הנחתי את המגשים על השולחן והתחלתי לבלוס. הרגשתי כאילו שד משתלט עלי, שד חסר שובע שרק רוצה עוד ועוד. אין לי מושג כמה זמן עבר מאז שהתחלתי לאכול את הפיצה אבל סיימתי אותם ממש מהר. אחר כך ניגשתי לחטיפים שהיו גם רבים במספר, אבל רציתי עוד,שום דבר לא הספיק. התחלתי להתחרפן. פתחתי את דלת המקפיא והוצאתי ממנו במהירות שקית אפונה קפואה. התחלתי לאכול ממנה כאילו זה תפוצ'יפס. כאב לי, הרגשתי את הקור הדוקר על הלשון שלי, הפה שלי רצה רק לירוק הכל החוצה, אבל השד לא הסכים. כשהכל נגמר וקמתי יום למחרת הרגשתי כמו בהנגאובר, זה לא הפעם הראשונה שזה קורה...גם הפעם הזו קמתי עם בטן נפוחה ובחילות נוראיות. קמתי מהשולחן המטונף שהשארתי אחרי וניגשתי למקלחת כדי לשטוף את הפנים. כשהסתכלתי במראה ראיתי אישה שמנה, והילדה השמנה שפעם הייתי. תמיד הייתי כזו, וגם כשרזיתי זה לא הספיק, לא לי. תמיד הכל נפל על המשקל שלי. בבית ספר היסודי, בתיכון ואפילו בצבא- בהכל!
לא משנה מה הייתי עושה תמיד הייתי 'הילדה השמנה'. כל הדברים האלו חרוטים לי בזיכרון, יחד עם כל הדברים הדפוקים בראש המעוות שלי. אחרי הצבא החלטתי לעשות שינוי, ואז פתאום כולם החמיאו לי, פתאום הייתי מישהי, לא רק 'ילדה שמנה'. נראתי מאושרת, חייכנית חברותית, אבל סבלתי מכל רגע. הנפש שלי הייתה רעבה.
כשהתקבלתי לאוניברסיטה הדברים יצאו משליטה. כבר לא היה לי זמן לדיאטה הקשוחה שדבקתי בה, ובתקופות מבחנים לא היה לי זמן לעשות ספורט. קילו ועוד קילו התחילו להערם על המשקל ועל הנפש שלי. כבר לא היה לי כוחות נפשיים ללמוד או לעשות משהו עם החיים שלי שזה לא לשבת בבית ולבלוס את חיי. בסוף נשרתי מהאוניברסיטה...
בכסף שחסכתי לפני שכל זה קרה וגם עבדתי בעבודות מזדמנות שכרתי דירה קטנה בדרום העיר והסתגרתי שם. אחותי לפעמים באה לבקר ושאלה לשלומי, אבל היא הייתה עסוקה מידי בגידול ילדים ועבודה. אני נשארתי בבית שכל מה שיש לי זה חטיפים וזמן פנוי. בסוף הבנתי שהדבר הזה לא רק כואב בנפש ובגוף-הוא כואב גם בכיס. ביזבזתי מאות שקלים בחודש על אוכל שהזמנתי שבסוף הייתי צריכה למצוא עבודה דחופה. ניסיתי ללכת למטפלים, גם כשהייתי 'הילדה השמנה'. עשרות טיפולים של פסיכולוגים, שני אישפוזים ואפילו היפנוזה-כלום לא עזר. באישפוזים רק אכלתי יותר. וקנאתי, קינאתי ברזות האלו עם הזונדה ואנשור שיכולות להרעיב את עצמן כאילו אין מחר ולהיות דקיקות. שנאתי אותן, אבל יותר שנאתי את עצמי.
הבנתי שלא משנה כמה אני אתאמץ בשביל עצמי, או בשביל אחרים, כמה אנסה לראות את המספרים במשקל יורדים או את ההיקפים סביבי הולכים ומצטמקים, אני תמיד אהיה 'הילדה השמנה'.
אם הגעת לפה אני רוצה להגיד שגם לדמות בסיפור היה יכול להיות עתיד, היא הייתה יכולה להמשיך בלימודים באוניברסיטה, להוציא תואר, להתקבל לעבודה טובה ואולי גם לבנות זוגיות מוצלחת, אבל היא פחדה מידי לספר. ההפרעה הישטלת עליה, אל תוותרי כמוה, את לא לבד.
אני קוראת את מה שאת אומרת וברצינות שאני מקבלת צמרמורת. אומנם לא חוויתי אף פעם את מה שאת חווה, ולא הרגשתי את מה שאת מרגישה אבל אם אוכל לעודד אותך ולעזור לך זה יעשה לי את היום.
לפני שאני אומרת משהו חשוב לי להבהיר שאני לא תזונאית,לא פסיאטרית ולא בעלת מקצוע, אני מישהי מהאינטרנט בדיוק כמוך וחשוב לי לדבר אלייך בגובה עיניים.
אני יודעת איך את מרגישה עכשיו, שאת בתחתית, שזה לא האוכל שסותם לך את הגרון זאת ההפרעה, ואם כמה שזה קשה לעכל את זה היא יותר חזקה ממך כרגע לפחות. את לא יכולה לאלף שור שגדול ממך, את צריכה מישהו שיעזור לך לאלף אותו.
לוקח 7 שנים בממוצע להחלים מהפרעות אכילה, ואני לא אומרת את זה כדי להוריד אותך, אני אומרת את זה כדי לתת לך תקווה, להראות לך שלמרות שהדברים נראים אפורים עכשיו זה ממש לא הסוף.
זה לא יהיה קל אבל תפני למישהו. אני יודעת שזה קל להגיד וקשה לבצע אבל אם את לא תעזרי לעצמך אף אחד לא יעשה את זה בשבילך. לנסות בראש להשתלט על ההפרעה זה לא יעזור, כי היא תמשיך להפנות אותך למקרר. תנסי לפנות להורים שיפנו אותך לאיש מקצוע ותאבקו בזה ביחד.
תחשבי כמה חזקה תרגישי בסוף התהליך, תסתכלי לאחור ותרגישי שהכל היה רק סיוט שהצלחת להתעורר ממנו. אל תוותרי על עצמך, העתיד מחכה לך בפינה.
אם את צריכה משהו שאני כאן❤ אגב, כתבתי על הפרעת אכילה כפייתית סיפור קצר ואם זה לא יהיה לך טריגר אשמח אם תקראי אותו.
מזהירה מראש:
שמעתי דפיקות על הדלת "השליח כאן" חשבתי לעצמי. מחכה בסלון בקוצר רוח בזמן שהשעון שמולי מתקתק. ניסיתי להיות בטלפון כדי לעביר את הזמן "2 שיחות שלו נענו מ-אחותי" אני רואה את הצג של הטלפון. ראיתי שהיא התקשרה אלי בזמן ההזמנה-לא עניתי לה. אנחנו לא בריב או משהו כזה פשוט...אני לא רוצה לדבר עם אף אחד. אחרי שראיתי את 'השיחות שלא נענו' כיביתי את הטלפון-שאף אחד לא יחפש אותי, לא עכשיו. סגרתי את החלונות, הוצאתי מהמגירות את אוסף החטיפים שקניתי בצהריים במחיר מופקע מהמכולת והמתנתי. כשהשליח בא פתחתי לו את הטלפון במהירות. היו לו שני מגשים ביד וכשפתחתי לו את הדלת הוא היה ממש מופתע, כנראה ציפה לראות עוד אנשים איתי בבית. מתי ראיתם מישהו מזמין שני מגשים גדולים של פיצה הט רק לעצמו? תשובה-אף אחד. חטפתי מידיו את מגשי הפיצה במהירות, דחפתי לו שטר מקומט ליד ואמרתי לו לשמור את העודף. נעלתי את הדלת, הנחתי את המגשים על השולחן והתחלתי לבלוס. הרגשתי כאילו שד משתלט עלי, שד חסר שובע שרק רוצה עוד ועוד. אין לי מושג כמה זמן עבר מאז שהתחלתי לאכול את הפיצה אבל סיימתי אותם ממש מהר. אחר כך ניגשתי לחטיפים שהיו גם רבים במספר, אבל רציתי עוד,שום דבר לא הספיק. התחלתי להתחרפן. פתחתי את דלת המקפיא והוצאתי ממנו במהירות שקית אפונה קפואה. התחלתי לאכול ממנה כאילו זה תפוצ'יפס. כאב לי, הרגשתי את הקור הדוקר על הלשון שלי, הפה שלי רצה רק לירוק הכל החוצה, אבל השד לא הסכים. כשהכל נגמר וקמתי יום למחרת הרגשתי כמו בהנגאובר, זה לא הפעם הראשונה שזה קורה...גם הפעם הזו קמתי עם בטן נפוחה ובחילות נוראיות. קמתי מהשולחן המטונף שהשארתי אחרי וניגשתי למקלחת כדי לשטוף את הפנים. כשהסתכלתי במראה ראיתי אישה שמנה, והילדה השמנה שפעם הייתי. תמיד הייתי כזו, וגם כשרזיתי זה לא הספיק, לא לי. תמיד הכל נפל על המשקל שלי. בבית ספר היסודי, בתיכון ואפילו בצבא- בהכל!
לא משנה מה הייתי עושה תמיד הייתי 'הילדה השמנה'. כל הדברים האלו חרוטים לי בזיכרון, יחד עם כל הדברים הדפוקים בראש המעוות שלי. אחרי הצבא החלטתי לעשות שינוי, ואז פתאום כולם החמיאו לי, פתאום הייתי מישהי, לא רק 'ילדה שמנה'. נראתי מאושרת, חייכנית חברותית, אבל סבלתי מכל רגע. הנפש שלי הייתה רעבה.
כשהתקבלתי לאוניברסיטה הדברים יצאו משליטה. כבר לא היה לי זמן לדיאטה הקשוחה שדבקתי בה, ובתקופות מבחנים לא היה לי זמן לעשות ספורט. קילו ועוד קילו התחילו להערם על המשקל ועל הנפש שלי. כבר לא היה לי כוחות נפשיים ללמוד או לעשות משהו עם החיים שלי שזה לא לשבת בבית ולבלוס את חיי. בסוף נשרתי מהאוניברסיטה...
בכסף שחסכתי לפני שכל זה קרה וגם עבדתי בעבודות מזדמנות שכרתי דירה קטנה בדרום העיר והסתגרתי שם. אחותי לפעמים באה לבקר ושאלה לשלומי, אבל היא הייתה עסוקה מידי בגידול ילדים ועבודה. אני נשארתי בבית שכל מה שיש לי זה חטיפים וזמן פנוי. בסוף הבנתי שהדבר הזה לא רק כואב בנפש ובגוף-הוא כואב גם בכיס. ביזבזתי מאות שקלים בחודש על אוכל שהזמנתי שבסוף הייתי צריכה למצוא עבודה דחופה. ניסיתי ללכת למטפלים, גם כשהייתי 'הילדה השמנה'. עשרות טיפולים של פסיכולוגים, שני אישפוזים ואפילו היפנוזה-כלום לא עזר. באישפוזים רק אכלתי יותר. וקנאתי, קינאתי ברזות האלו עם הזונדה ואנשור שיכולות להרעיב את עצמן כאילו אין מחר ולהיות דקיקות. שנאתי אותן, אבל יותר שנאתי את עצמי.
הבנתי שלא משנה כמה אני אתאמץ בשביל עצמי, או בשביל אחרים, כמה אנסה לראות את המספרים במשקל יורדים או את ההיקפים סביבי הולכים ומצטמקים, אני תמיד אהיה 'הילדה השמנה'.
אם הגעת לפה אני רוצה להגיד שגם לדמות בסיפור היה יכול להיות עתיד, היא הייתה יכולה להמשיך בלימודים באוניברסיטה, להוציא תואר, להתקבל לעבודה טובה ואולי גם לבנות זוגיות מוצלחת, אבל היא פחדה מידי לספר. ההפרעה הישטלת עליה, אל תוותרי כמוה, את לא לבד.
יקרה,
יכול להיות מאוד מאתגר להתמודד עם מה ששיתפת.
אם הבנתי אותך נכון, את אולי מרגישה תחושות של בושה וחרטה בסיטואציה הנוכחית שאת מתארת.
נשמע שאפשרי כי את חשה חולשה מסוימת שמובילה אותך אולי להרגשת אי מסוגלות בנוגע למצב שאת מסבירה לנו.
נראה שאת מרגישה אולי תחושה של מובסות שאת לא מצליחה להתגבר על המצב, ודבר זה אולי מגביר אצלך את תחושת הביקורת העצמית הגדולה.
בנוסף, נדמה שאת מרגישה כי את לא עומדת בציפיות שלך , מה שיכול אולי להעיד על הגברת תחושת הכישלון.
לעיתים, להתמודד עם חוויה כל כך מטלטלת יכולה לעורר תחושה של חוסר אנשים והרגשה כי את אולי אובדת עצות וייתכן זה מוביל אותך למבוי סתום והרגשת מלכוד.
שומע בדברייך, את הרגשת אובדן השליטה מה שגורם לך לחוש כי את נותרת תלויה באוויר, בין שמיים וארץ ואין מי שיושיט לך יד לעזרה.
מאמין כי כתיבת הפוסט לא הייתה פשוטה וקלה, ועצם הפריקה יכול להעיד על רצון להתמודד עם המצב, ומראה אולי כי את מחפשת פתרון כלשהו. דבר זה, אולי יכול לגרום לך למחשבה כי את רוצה עבורך עתיד טוב יותר.
אני מצרף לך פה את מרכז מידע להפרעות אכילה אשר אולי תוכלי למצוא מענה לשאלותייך :
מרכז מידע להפרעות אכילה - מענה מקיף לבני נוער הורים ומשפחות - מידע מקצועי, מיצוי זכויות, פתרונות והכוונה רפואית בטלפון: 074-7556136
בנוסף, מזמין אותך לצ'אט האנונימי שלנו עם הקישור מטה.
בו תוכלי לשתף תחושות ורגשות נוספים, כל אשר על ליבך.
יכול להיות מאוד מאתגר להתמודד עם מה ששיתפת.
אם הבנתי אותך נכון, את אולי מרגישה תחושות של בושה וחרטה בסיטואציה הנוכחית שאת מתארת.
נשמע שאפשרי כי את חשה חולשה מסוימת שמובילה אותך אולי להרגשת אי מסוגלות בנוגע למצב שאת מסבירה לנו.
נראה שאת מרגישה אולי תחושה של מובסות שאת לא מצליחה להתגבר על המצב, ודבר זה אולי מגביר אצלך את תחושת הביקורת העצמית הגדולה.
בנוסף, נדמה שאת מרגישה כי את לא עומדת בציפיות שלך , מה שיכול אולי להעיד על הגברת תחושת הכישלון.
לעיתים, להתמודד עם חוויה כל כך מטלטלת יכולה לעורר תחושה של חוסר אנשים והרגשה כי את אולי אובדת עצות וייתכן זה מוביל אותך למבוי סתום והרגשת מלכוד.
שומע בדברייך, את הרגשת אובדן השליטה מה שגורם לך לחוש כי את נותרת תלויה באוויר, בין שמיים וארץ ואין מי שיושיט לך יד לעזרה.
מאמין כי כתיבת הפוסט לא הייתה פשוטה וקלה, ועצם הפריקה יכול להעיד על רצון להתמודד עם המצב, ומראה אולי כי את מחפשת פתרון כלשהו. דבר זה, אולי יכול לגרום לך למחשבה כי את רוצה עבורך עתיד טוב יותר.
אני מצרף לך פה את מרכז מידע להפרעות אכילה אשר אולי תוכלי למצוא מענה לשאלותייך :
מרכז מידע להפרעות אכילה - מענה מקיף לבני נוער הורים ומשפחות - מידע מקצועי, מיצוי זכויות, פתרונות והכוונה רפואית בטלפון: 074-7556136
בנוסף, מזמין אותך לצ'אט האנונימי שלנו עם הקישור מטה.
בו תוכלי לשתף תחושות ורגשות נוספים, כל אשר על ליבך.