אשמח לדעה על סיפור שכתבתי, ומה אוכל לשפר:) (זה ממש ההתחלה)
פרק 1
ג'ף ניסה לפקוח את עיניו, אבל הוא הרגיש שהוא לא מצליח. כאילו מישהו הדביק לו את העפעפיים שלו אחד לשני. מתאמץ לפקוח את עיניו, שמע ג'ף קול. הוא היה נשמע רחוק, אבל בו זמנית גם לא. כאילו הקול בוקע מדלת סגורה. הקול התקרב. זה היה כמו צעידות כבדות, של אדם מבוגר. הקול המשיך להתקרב. ג'ף ניסה לפתוח את העפעפיים שלו שוב, חזק יותר. הקול כבר כמעט היה לידו. "תפקחו" אמר לעצמו ג'ף. "תפקחו!" הקול היה כמה צעדים ממנו. תפקחו. תפק ואז, בבת אחת, עיניו נפתחו. עצור נשימה, ג'ף עמד מו...
"לונה!"
לונה התרוממה מעט. היא הרגישה כאילו קראו לה הרגע לחזור מעולם אחר, ולחזור למציאות. עולם מצמרר, אך עולם אחר. וזה עדיף בהרבה על פני המציאות המשעממת שבה היא חיה. היא הפכה את הספר שאותו קראה, כך שכשתחזור היא תדע בדיוק היכן היא עצרה, וקמה ממיטתה. בעודה הולכת לכיוון המטבח, משם בקע קולה של אימה, היא התפללה בראשה שאימה לא מצאה את הספר החדש שקנתה לעצמה, עם השאלה "קטנה" מכספה של אימה. היא הוסיפה להתפללויות שאם השיחה אינה תדבר על הנושא, היא תחזיר לאימה כל אגורה שבזבזה על הספר, ברגע הראשון שיהיה לה. אך, כאשר נכנסה למטבח, אימה אינה נראת כועסת, דבר שהיה טוב, כמובן. להפך. אימה הייתה נראת מאוד מאושרת, והיה נדמה שעינייה בוהקות *מרוב אושר. "את לא תאמיני מה קרה!" אמרה אימה. לונה התיישבה על כיסא גבוה ממתכת והמתינה להודעה. אימה לקחה מספר ניירות שעליו הופיע הרבה מלל, והגישה אותו ללונה. היא לא הבינה. "מה זה?" שאלה תוך כדי רפרוף בדפים. "זהו החוזה לבית החדש שלנו!" אמרה אימה בהתרגשות. רוב הבני הנוער שהיו שומעים הודעה כזאת, שבאמצע החיים שלהם הם פתאום נזרקים מנוי יורק, עיר האורות והקניונים, לעיירת מישיגן, עיר דחויה בקצות ארצות הברית, היו מחליטים לארוז הכל ולהתגורר ברחוב נוי יורק, רק כדי שיוכלו להישאר שם.
ג'ף ניסה לפקוח את עיניו, אבל הוא הרגיש שהוא לא מצליח. כאילו מישהו הדביק לו את העפעפיים שלו אחד לשני. מתאמץ לפקוח את עיניו, שמע ג'ף קול. הוא היה נשמע רחוק, אבל בו זמנית גם לא. כאילו הקול בוקע מדלת סגורה. הקול התקרב. זה היה כמו צעידות כבדות, של אדם מבוגר. הקול המשיך להתקרב. ג'ף ניסה לפתוח את העפעפיים שלו שוב, חזק יותר. הקול כבר כמעט היה לידו. "תפקחו" אמר לעצמו ג'ף. "תפקחו!" הקול היה כמה צעדים ממנו. תפקחו. תפק ואז, בבת אחת, עיניו נפתחו. עצור נשימה, ג'ף עמד מו...
"לונה!"
לונה התרוממה מעט. היא הרגישה כאילו קראו לה הרגע לחזור מעולם אחר, ולחזור למציאות. עולם מצמרר, אך עולם אחר. וזה עדיף בהרבה על פני המציאות המשעממת שבה היא חיה. היא הפכה את הספר שאותו קראה, כך שכשתחזור היא תדע בדיוק היכן היא עצרה, וקמה ממיטתה. בעודה הולכת לכיוון המטבח, משם בקע קולה של אימה, היא התפללה בראשה שאימה לא מצאה את הספר החדש שקנתה לעצמה, עם השאלה "קטנה" מכספה של אימה. היא הוסיפה להתפללויות שאם השיחה אינה תדבר על הנושא, היא תחזיר לאימה כל אגורה שבזבזה על הספר, ברגע הראשון שיהיה לה. אך, כאשר נכנסה למטבח, אימה אינה נראת כועסת, דבר שהיה טוב, כמובן. להפך. אימה הייתה נראת מאוד מאושרת, והיה נדמה שעינייה בוהקות *מרוב אושר. "את לא תאמיני מה קרה!" אמרה אימה. לונה התיישבה על כיסא גבוה ממתכת והמתינה להודעה. אימה לקחה מספר ניירות שעליו הופיע הרבה מלל, והגישה אותו ללונה. היא לא הבינה. "מה זה?" שאלה תוך כדי רפרוף בדפים. "זהו החוזה לבית החדש שלנו!" אמרה אימה בהתרגשות. רוב הבני הנוער שהיו שומעים הודעה כזאת, שבאמצע החיים שלהם הם פתאום נזרקים מנוי יורק, עיר האורות והקניונים, לעיירת מישיגן, עיר דחויה בקצות ארצות הברית, היו מחליטים לארוז הכל ולהתגורר ברחוב נוי יורק, רק כדי שיוכלו להישאר שם.
18 בינואר 2021, 09:20