כבר כמעט שנה וחצי שאני מרגישה כמו חרא ומה שאכפת להורים שלי זה ציונים

הם כועסים עליי שאני כל הזמן בחדר הם כועסים עליי שאני ישנה כל היום הם כועסים עליי שאני לא עושה כלום עם החיים שלי ועל הציונים שלי אבל הם אף פעם לא שאלו את עצמם למה אני ככה לא בא לי לצאת מהחדר ולא בא לי להתמודד עם החיים בא לי לישון אין לי כח לכל החרא שקורה עכשיו או לחרא שקורה בכלליות אין לי כח ללמוד ואני לא הייתי כזאת אני הייתי שמחה היה לי מלא אנרגיות פעם אני אהבתי לקום בבוקר אני הייתי בן אדם חיובי והרגישו את זה ועכשיו אני ממש לא אני ההפך אני שלילית אני עצבנית אני אדישה ולאף אחד לא היה אכפת לאף אחד לא ל"חברות" שלי ולא למשפחה ואני תמיד עזרתי לחברות שלי אני תמיד הייתי שם שהם היו צריכות אותי אבל שאני הייתי צריכה אותם אז לא כאילו אני כלום אבל זה הכי כואב זה שזה מהמשפחה אני גרה איתם אני אוכלת איתם אני רואה אותם כל יום (לצערי) הם המשפחה שלי ואף אחד מה לא שם לב לאף אחד מהם לא אכפת מאיך שאני מרגישה אין לי חברות אז אני לא יוצאת מהבית ומה אבא שלי עושה צועק עליי שאני כל היום רואה סדרות ובטלפון הוא לא חושב שיש סיבה שאני כל הזמן בבית הציונים שלי זה חרא של ציונים אבל זה בגלל שאני עצלנית ואין לי כח ללמוד לא בגלל שעברנו לזום והרבה יותר קשה ככה לא בגלל שקשה לי להתרכז הוא כועס עליי שאני לא ילדה נורמאלית (ילדה נורמאלית בשבילו זה מישהי שקוראת ספר בהפסקות) הוא לא חושב שאני צריכה הפסקה מהלימודים טיפה לנשום אני שונאת לחיות (אני מפחדת שידווחו עליי אז אני לא פוגעת בעצמי אני נשבעת ואני לא אפגע בעצמי בחיים) אני פשוט לא רוצה יותר אני רוצה חברות אני רוצה שהמשפחה שלי תבין אותי אני רוצה לחיות את החיים שלי כי אני אוהבת לחיות לא כי אני חייבת לחיות

עוד 20 דקות שנגמר לי השיעור ההורים שלי אמרו לי שהם רוצים לדבר איתי על הציונים שלי עכשיו אני לא צוחקת יותר מחצי מהציונים שלי זה 0 ואני נשבעת שאני לא מגזימה פעם ראשונה שלא בא לי שהשיעור יגמר אני מפחדת מהתגובה שלהם אני לא יודעת מה לעשות כבר רואה את הפנים המאוכזבות שלהם ואני מאוכזבת מעצמי לא פחות מהם אני לא יודעת מה לעשות
תודה לכל מי שקרא עד כאן❤