אני מרגישה אבודה ובכל יום ההרגשה הזאת הופכת להיות למשהו יותר נוראי

אני אחת שמנסה להישאר אופטימיסטית ולראות כל דבר על הצד הטוב- אני מרגישה שזה הדרך היחידה שבה אני יכולה להתמודד עם הדברים הרעים, אבל בשנה האחרונה אני כבר לא מסוגלת להתמודד בדרך הזאת...
כמו למשל עכשיו- אתם מכירים את ההרגשה הזאת בו אתם חושבים שאתם יודעים את ההרגשה אבל אחרי זמן אתם שמים לב שעכשיו היא הרבה יותר נוראית ממה שהיא היתה...כמו למשל דיכאון, חשבתי שבכיתה י' היה לי דיכאון, ועכשיו כמה שנים אחרי זה אני צוחקת על זה כי המצב שלי נהפך להיות כל כך גרוע יותר ממה שהיה אז בכיתה י'...
אתם יודעים מה יותר נוראי מזה?שאלוקים יודע איך אני ירגיש שעוד כמה שנים....אם רע לי עכשיו עד כמה יהיה לי רע בעתיד?
ואני לא רק מדברת על דיכאון, אני מדברת על כל הרגשות שלי או דברים שסובבים אותי- כמו ההורים, הבנתי שהם לא יודעים מה הם עושים....זה היה די מצחיק בהתחלה להבין את זה כי אנחנו תמיד משערים שהם יוכלו לעזור לנו, לייעץ לנו, לתת לנו הדרכה- איך אנחנו אמורים לחיות את החיים שלנו(בכלל בכללי), אבל הבנתי שהם בעצמם לא יודעים, להם גם אף פעם לא היה עזרה אמיתית, הם גם התמודדו אם אותו דבר, ועכשיו אני מפחדת כשאני יהיה 'גדולה' אני בעצמי יעשה את אותו דבר לילדים שלי, כי אני לא יודעת מה אני עושה(וכן יש לנו הרצאות, ספרים, אנשים שאומרים מה לעשות אבל האם הם באמת יודעים מה הם עושים????כמו למשל חינוך ילדים עם קשיחות- ככה גידלו הרבה מאתנו(16+), עכשיו כל ההורים החדשים נותנים בחירה חופשית גמורה לילדים-מה שאתה מרגישים תעשו...מה בעצם דרך החינוך הנכונה?!?!?!?!)
ויש לי עוד דוגמאות על דברים כאלא
בגלל זה אני מרגישה אבודה,
בגלל זה אני לא יודעת כבר איך להתמודד,
משהו יכול בבקשה לתת לי תקווה?משהו שאולי יתן לי כוח להמשיך?
(אני לא אחד האנשים שעבר משהו טראומטי בחיים ולכן אני מרגישה נורא כשאני בוכה, אני חושבת שאני כפויה טובה ושאני ישמח עם מה שיש לי...האם זה הופך אותי לבן אדם מגעיל?)