5 תשובות
בפתיחה של פרק ב' בספר מלכים ב' המחבר מקדים ומספר על אליהו שעלה בסערה השמימה.
אליהו מופיע ונעלם בפתאומיות ומסתוריות. אליהו ברגעיו האחרונים רוצה להתבודד אך אלישע מתוך אהבה לא רוצה להשאירו לבד . שלש פעמים מנסה אליהו להפטר מאלישע ואלישע לו מסכים " חי יהוה וחי נפשך אם אעזבך ". אלישע הולך אחרי אליהו מגלגל לבית אל , ליריחו ובסוף לירדן. עוקבים אחר מסע זה בני הנביאים שיודעים כי ה' עומד לקחת את אליהו.
מלכים ב', ב' פסוקים 8-7 נס חציית הירדן ע"י אליהו . 50 איש מבני הנביאים עומדים וצופים על אליהו ואלישע. אליהו מכה במים באמצעות אדרתו והמים נחצים , באמצע יבשה , משם שניהם עוברים.
לפני שנפרד אלישע מאליהו מבקש ממנו בקשה:"ויהי נא פי שניים ברוחך אלי" (9).אלישע רואה עצמו כבכור תלמידיו של אליהו ומבקש לקבל עדיפות , שרוח הנבואה תשרה עליו , ותהיה כפולה (כפולה מזו של שאר בני הנביאים או כפולה מזו השורה על אליהו).
תשובת אליהו : רק ה' יכול לממש בקשה כזו.
אליהו קובע אות לאלישע (10) אם יראה את אליהו נלקח השמימה , זה האות שה' נענה לבקשתו , ואכן אלישע זכה במה שרצה.
עליית אליהו השמיימה :באופן פלאי ומסתורי ,באמצע שיחה עם אלישע נעלם אליהו.
"והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם , ויעל אליהו בסערה השמיימה ".(11).
מוטיבים של אש ורוח אפיינו את אישיותו לאורך כל הספורים עליו , וכך גם בפרידתו.
אלישע רואה את אליהו עולה השמיימה .
רוח הנבואה מועברת לאלישע(15-12).
אלישע אבל על כך שאליהו עוזב אותו "והוא מצעק אבי אבי ויחזק בבגדיו ויקרעם .."
הנביא מכונה אב , ותלמידיו בנים בני הנביאים. אליהו מכונה גם "רכב ישראל ופרשיו" מפני שהיה מגן ומושיע רוחני לישראל.
"וירם את אדרת אליהו אשר נפלה"- הרמת האדרת מסמלת את הפיכת אלישע לנביא,ואת העברת רוחו של אליהו לאלישע.
אלישע באמצעות האדרת חוצה את הירדן בדיוק כפי שעשה אליהו."ויראו בני הנביאיםנחה רוח אליהו על אלישע"(15).
בני הנביאים מקבלים את אלישע כמנהיגם ומשתחווים לו.
מלכים ב', ב' פסוקים 8-7 פסוקים 18-16 בני הנביאים מבקשים לחפש את אליהו "פן נשאו רוח ה' וישליכהו באחד ההרים או באחת הגאיות"(16).
אלישע משלים עם פרידתו מאליהו.
מהגוגל
אליהו מופיע ונעלם בפתאומיות ומסתוריות. אליהו ברגעיו האחרונים רוצה להתבודד אך אלישע מתוך אהבה לא רוצה להשאירו לבד . שלש פעמים מנסה אליהו להפטר מאלישע ואלישע לו מסכים " חי יהוה וחי נפשך אם אעזבך ". אלישע הולך אחרי אליהו מגלגל לבית אל , ליריחו ובסוף לירדן. עוקבים אחר מסע זה בני הנביאים שיודעים כי ה' עומד לקחת את אליהו.
מלכים ב', ב' פסוקים 8-7 נס חציית הירדן ע"י אליהו . 50 איש מבני הנביאים עומדים וצופים על אליהו ואלישע. אליהו מכה במים באמצעות אדרתו והמים נחצים , באמצע יבשה , משם שניהם עוברים.
לפני שנפרד אלישע מאליהו מבקש ממנו בקשה:"ויהי נא פי שניים ברוחך אלי" (9).אלישע רואה עצמו כבכור תלמידיו של אליהו ומבקש לקבל עדיפות , שרוח הנבואה תשרה עליו , ותהיה כפולה (כפולה מזו של שאר בני הנביאים או כפולה מזו השורה על אליהו).
תשובת אליהו : רק ה' יכול לממש בקשה כזו.
אליהו קובע אות לאלישע (10) אם יראה את אליהו נלקח השמימה , זה האות שה' נענה לבקשתו , ואכן אלישע זכה במה שרצה.
עליית אליהו השמיימה :באופן פלאי ומסתורי ,באמצע שיחה עם אלישע נעלם אליהו.
"והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם , ויעל אליהו בסערה השמיימה ".(11).
מוטיבים של אש ורוח אפיינו את אישיותו לאורך כל הספורים עליו , וכך גם בפרידתו.
אלישע רואה את אליהו עולה השמיימה .
רוח הנבואה מועברת לאלישע(15-12).
אלישע אבל על כך שאליהו עוזב אותו "והוא מצעק אבי אבי ויחזק בבגדיו ויקרעם .."
הנביא מכונה אב , ותלמידיו בנים בני הנביאים. אליהו מכונה גם "רכב ישראל ופרשיו" מפני שהיה מגן ומושיע רוחני לישראל.
"וירם את אדרת אליהו אשר נפלה"- הרמת האדרת מסמלת את הפיכת אלישע לנביא,ואת העברת רוחו של אליהו לאלישע.
אלישע באמצעות האדרת חוצה את הירדן בדיוק כפי שעשה אליהו."ויראו בני הנביאיםנחה רוח אליהו על אלישע"(15).
בני הנביאים מקבלים את אלישע כמנהיגם ומשתחווים לו.
מלכים ב', ב' פסוקים 8-7 פסוקים 18-16 בני הנביאים מבקשים לחפש את אליהו "פן נשאו רוח ה' וישליכהו באחד ההרים או באחת הגאיות"(16).
אלישע משלים עם פרידתו מאליהו.
מהגוגל
שואל השאלה:
אוי אני צריכה את מלכים א...
אוי אני צריכה את מלכים א...
אנונימית
הסיפור פותח בדוד הזקן, שסבל מקור, וכדי לחממו הביאו את אבישג הנערה היפה, לשכב בזרועותיו ולחממו.
בעקבות מצבו המדורדר של המלך הזקן התחיל מאבק על ירושת הכיסא.
אדוניהו שראה עצמו זכאי למלוך (הוא היה הבא בתור אחרי אחיו המתים: אמנון ואבשלום),
אימץ גינוני מלכות של יורש עצר, והכין לעצמו מרכבה ופרשים וחמישים איש שרצו לפניו.
בין תומכיו היו יואב, שר הצבא ואביתר הכהן.
אדוניהו ערך זבח חגיגי בעין רוגל והזמין את תומכיו, ואילו את המחנה השני שאהד את שלמה, הוא לא הזמין.
מחנה זה שבראשו עמדו נתן הנביא, בת שבע, צדוק הכהן ושלמה, פירשו את הזבח של אדוניהו כמעשה המלכה.
נתן מיהר לשלוח את בת שבע, אם שלמה, אל המלך להזכיר לו שהתחייב לה, בשבועה, להוריש את המלוכה לשלמה. בשעה שבת שבע דיברה עם המלך, הופיע נתן שחיזק את דבריה. הם דחקו במלך להכריז על יורשו.
דוד הזקן החליט בו במקום להודיע על שלמה כיורשו, וציווה על נאמניו צדוק הכהן ונתן הנביא להוליך את שלמה אל מעיין הגיחון ולהמליכו שם.
כשמוזמני יואב שמעו את הדי קריאות ההמלכה של שלמה, הם ברחו, ואדוניה מיהר לאחוז בקרנות המזבח שבבית ה לקבלת מקלט. הוא השביע את שלמה שלא ייפגע בו, ושלמה היתנה את החנינה בהתנהגות ראוייה של אדוניהו כלפיו.
אדוניה השתחווה לשלמה כאות לקבלת מרותו כמלך, והלך לביתו.
פתיחה זקנתו של דוד
פסוקים א-ד
הפרק פותח בציון זיקנתו של דוד ובתיאור מצבו הגופני הרעוע. כדרך הזקנים הוא סבל מקור, ובגדים לא הצליחו לחממו: וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ.
עבדיו הציעו להביא נערה בתולה ויפה לחמם אותו בחום גופה: וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ לַאדֹונִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי לוֹ סֹוכֶנֶת וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ.
אבישג משונם נמצאה מתאימה: וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית וַיָּבִיאוּ אֹותָהּ לַמֶּלֶךְ.
המספר מציין במפורש שהמלך לא שכב איתה: וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ (עובדה זו תתברר כחשובה להבנת השתלשלות האירועים בפרק ב).
המידע אודות זקנתו של דוד חשוב להבנת קרב ירושת הכיסא שמתואר בפרק.
אדוניהו מתנשא למלוך
פסוקים ה-י
בדרך כלל יורש הכתר/הכסא היה בכור הבנים, אם מסיבה כלשהי (מוות, מום),
נבצר מהבכור למלוך, היו מקודמים לפי הסדר הבנים שנולדו אחריו.
לעיתים, כמו בפרק שלנו, הסדר הופר בעקבות מזימות ותככים בחצר המלוכה.
אדוניה היה המועמד הטבעי למלוכה, אחרי מות אחיו הגדולים ממנו אמנון ואבשלום:
וַאֲדֹונִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ.
המילה מִתְנַשֵּׂא, היא בעלת קונוטציה שלילית, שרומזת ליהירות, משקפת את דעתו של
הכותב, שאוהד את יריבו, שלמה.
לאדוניה ולאבשלום הייתה אם משותפת: חַגִּית וְאֹותוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם.
כמו אחיו אבשלום גם הוא היה טוֹב תֹּאַר מְאֹד, וכמוהו גם הוא עשה לעצמו: רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִישִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו.
המספר מסביר שהתנהגותו של אדוניה נבעה מהעובדה שדוד מעולם לא גער בו,
ולא הוכיח אותו: מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ?.
על אי מעורבתו של דוד בחינוך בניו, למדנו מאירועי תמר, אמנון ואבשלום.
בחצר המלוכה נוצרו שתי מפלגות יריבות:
האחת תמכה באדוניהו כיורש עצר, ובין ראשיה: יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן.
השנייה, תמכה בשלמה ובין ראשיה: וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְנָתָן הַנָּבִיא וְשִׁמְעִי וְרֵעִי וְהַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד לֹא הָיוּ עִם אֲדֹנִיָּהוּ.
מסיבת הזבח של אדוניהו
פסוקים ט-י
אדוניהו הזמין את תומכיו להשתתף בזבח שערך בסמוך לעיר דוד ליד מעין עין רוגל:
וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא, עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת אֲשֶׁר אֵצֶל עֵין רֹגֵל, וַיִּקְרָא אֶת כָּל אֶחָיו
בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְכָל אַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ.
לאירוע החגיגי הזה הוא לא הזמין את יריביו: וְאֶת נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ וְאֶת הַגִּבּוֹרִים
וְאֶת שְׁלֹמֹה אָחִיו לֹא קָרָא.
מה הייתה כוונתו של אדוניהו בעריכת הזבח?
צעד נוסף בקידום של אדוניה לכס המלכות,
או:
טקס התמלכות בפועל.
לאפשרות השנייה, אין הוכחה מפורשת בכתוב.
נתן הנביא ובת שבע
פסוקים יא-יד
נתן אמנם היה נביא החצר של המלך, אבל גם פוליטיקאי לא קטן. כששמע על ההתכנסות של אדוניהו וסיעתו בעין רוגל הוא מיהר אל בת שבע.
בת שבע מכונה כאן: אֵם שְׁלֹמֹה, לא כדי ליידע את הקורא שמכיר עובדה זו, אלא כדי להדגיש שלנושא האמהות של בת שבע יש חשיבות בהקשר העלילתי, כפי שניווכח בהמשך.
דברי נתן לבת שבע
האיץ בבת שבע למהר אל המלך לדווח לו שאדוניה מולך:
הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית וַאֲדֹונֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע.
כדי להאיץ בבת שבע הוא הדגיש את שמה של חגית אמו של אדוניהו: אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית בידוע שבין נשות המלך שררה יריבות ועויינות, על בסיס הדאגה לבניהן ועל תשומת לבו של המלך.
הדגיש את הסכנה שנשקפת לה ולשלמה אם אדוניהו ימלוך:
מלכים נהגו לחסל אפילו את אחיהם שסיכנו אותם (וזה מה שעושה בסופו של דבר שלמה לאדוניהו), וקרא לה להציל את חייה ואת חיי בנה: וְעַתָּה לְכִי אִיעָצֵךְ נָא עֵצָה וּמַלְּטִי אֶת נַפְשֵׁךְוְאֶת נֶפֶשׁ בְּנֵךְ שְׁלֹמֹה.
שם בפיה של בת שבע דברים אותם תאמר למלך:
להזכיר למלך את שבועתו למנות את שלמה ליורשו:
הֲלֹא אַתָּה אֲדֹונִי הַמֶּלֶךְ נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲמָתְךָ לֵאמֹר, כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי, וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי!
לומר למלך שאדוניהו מלך: וּמַדּוּעַ מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ?.
הבטיח לבת שבע להיצטרף אליה ולחזק את דבריה.
דברי נתן מעוררים שאלות
האם אדוניה באמת המליך את עצמו?
התשובה איננה ברורה, אין הוכחה שהזבח בעין רוגל היה טקס המלכה.
האם דוד נשבע לבת שבע ששלמה ימלוך?
בשום מקום לא הוזכרה שבועה כזאת. מדוע היא לא הייתה ידועה לכולם.
ויותר מכך אם שלמה היה זכאי למלוכה, לפי דין וצדק, מדוע בכלל היה צורך בשבועה?
בת שבע ודוד
בעקבות מצבו המדורדר של המלך הזקן התחיל מאבק על ירושת הכיסא.
אדוניהו שראה עצמו זכאי למלוך (הוא היה הבא בתור אחרי אחיו המתים: אמנון ואבשלום),
אימץ גינוני מלכות של יורש עצר, והכין לעצמו מרכבה ופרשים וחמישים איש שרצו לפניו.
בין תומכיו היו יואב, שר הצבא ואביתר הכהן.
אדוניהו ערך זבח חגיגי בעין רוגל והזמין את תומכיו, ואילו את המחנה השני שאהד את שלמה, הוא לא הזמין.
מחנה זה שבראשו עמדו נתן הנביא, בת שבע, צדוק הכהן ושלמה, פירשו את הזבח של אדוניהו כמעשה המלכה.
נתן מיהר לשלוח את בת שבע, אם שלמה, אל המלך להזכיר לו שהתחייב לה, בשבועה, להוריש את המלוכה לשלמה. בשעה שבת שבע דיברה עם המלך, הופיע נתן שחיזק את דבריה. הם דחקו במלך להכריז על יורשו.
דוד הזקן החליט בו במקום להודיע על שלמה כיורשו, וציווה על נאמניו צדוק הכהן ונתן הנביא להוליך את שלמה אל מעיין הגיחון ולהמליכו שם.
כשמוזמני יואב שמעו את הדי קריאות ההמלכה של שלמה, הם ברחו, ואדוניה מיהר לאחוז בקרנות המזבח שבבית ה לקבלת מקלט. הוא השביע את שלמה שלא ייפגע בו, ושלמה היתנה את החנינה בהתנהגות ראוייה של אדוניהו כלפיו.
אדוניה השתחווה לשלמה כאות לקבלת מרותו כמלך, והלך לביתו.
פתיחה זקנתו של דוד
פסוקים א-ד
הפרק פותח בציון זיקנתו של דוד ובתיאור מצבו הגופני הרעוע. כדרך הזקנים הוא סבל מקור, ובגדים לא הצליחו לחממו: וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ.
עבדיו הציעו להביא נערה בתולה ויפה לחמם אותו בחום גופה: וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ לַאדֹונִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי לוֹ סֹוכֶנֶת וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ.
אבישג משונם נמצאה מתאימה: וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית וַיָּבִיאוּ אֹותָהּ לַמֶּלֶךְ.
המספר מציין במפורש שהמלך לא שכב איתה: וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ (עובדה זו תתברר כחשובה להבנת השתלשלות האירועים בפרק ב).
המידע אודות זקנתו של דוד חשוב להבנת קרב ירושת הכיסא שמתואר בפרק.
אדוניהו מתנשא למלוך
פסוקים ה-י
בדרך כלל יורש הכתר/הכסא היה בכור הבנים, אם מסיבה כלשהי (מוות, מום),
נבצר מהבכור למלוך, היו מקודמים לפי הסדר הבנים שנולדו אחריו.
לעיתים, כמו בפרק שלנו, הסדר הופר בעקבות מזימות ותככים בחצר המלוכה.
אדוניה היה המועמד הטבעי למלוכה, אחרי מות אחיו הגדולים ממנו אמנון ואבשלום:
וַאֲדֹונִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ.
המילה מִתְנַשֵּׂא, היא בעלת קונוטציה שלילית, שרומזת ליהירות, משקפת את דעתו של
הכותב, שאוהד את יריבו, שלמה.
לאדוניה ולאבשלום הייתה אם משותפת: חַגִּית וְאֹותוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם.
כמו אחיו אבשלום גם הוא היה טוֹב תֹּאַר מְאֹד, וכמוהו גם הוא עשה לעצמו: רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִישִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו.
המספר מסביר שהתנהגותו של אדוניה נבעה מהעובדה שדוד מעולם לא גער בו,
ולא הוכיח אותו: מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ?.
על אי מעורבתו של דוד בחינוך בניו, למדנו מאירועי תמר, אמנון ואבשלום.
בחצר המלוכה נוצרו שתי מפלגות יריבות:
האחת תמכה באדוניהו כיורש עצר, ובין ראשיה: יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן.
השנייה, תמכה בשלמה ובין ראשיה: וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְנָתָן הַנָּבִיא וְשִׁמְעִי וְרֵעִי וְהַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד לֹא הָיוּ עִם אֲדֹנִיָּהוּ.
מסיבת הזבח של אדוניהו
פסוקים ט-י
אדוניהו הזמין את תומכיו להשתתף בזבח שערך בסמוך לעיר דוד ליד מעין עין רוגל:
וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא, עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת אֲשֶׁר אֵצֶל עֵין רֹגֵל, וַיִּקְרָא אֶת כָּל אֶחָיו
בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְכָל אַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ.
לאירוע החגיגי הזה הוא לא הזמין את יריביו: וְאֶת נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ וְאֶת הַגִּבּוֹרִים
וְאֶת שְׁלֹמֹה אָחִיו לֹא קָרָא.
מה הייתה כוונתו של אדוניהו בעריכת הזבח?
צעד נוסף בקידום של אדוניה לכס המלכות,
או:
טקס התמלכות בפועל.
לאפשרות השנייה, אין הוכחה מפורשת בכתוב.
נתן הנביא ובת שבע
פסוקים יא-יד
נתן אמנם היה נביא החצר של המלך, אבל גם פוליטיקאי לא קטן. כששמע על ההתכנסות של אדוניהו וסיעתו בעין רוגל הוא מיהר אל בת שבע.
בת שבע מכונה כאן: אֵם שְׁלֹמֹה, לא כדי ליידע את הקורא שמכיר עובדה זו, אלא כדי להדגיש שלנושא האמהות של בת שבע יש חשיבות בהקשר העלילתי, כפי שניווכח בהמשך.
דברי נתן לבת שבע
האיץ בבת שבע למהר אל המלך לדווח לו שאדוניה מולך:
הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית וַאֲדֹונֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע.
כדי להאיץ בבת שבע הוא הדגיש את שמה של חגית אמו של אדוניהו: אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית בידוע שבין נשות המלך שררה יריבות ועויינות, על בסיס הדאגה לבניהן ועל תשומת לבו של המלך.
הדגיש את הסכנה שנשקפת לה ולשלמה אם אדוניהו ימלוך:
מלכים נהגו לחסל אפילו את אחיהם שסיכנו אותם (וזה מה שעושה בסופו של דבר שלמה לאדוניהו), וקרא לה להציל את חייה ואת חיי בנה: וְעַתָּה לְכִי אִיעָצֵךְ נָא עֵצָה וּמַלְּטִי אֶת נַפְשֵׁךְוְאֶת נֶפֶשׁ בְּנֵךְ שְׁלֹמֹה.
שם בפיה של בת שבע דברים אותם תאמר למלך:
להזכיר למלך את שבועתו למנות את שלמה ליורשו:
הֲלֹא אַתָּה אֲדֹונִי הַמֶּלֶךְ נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲמָתְךָ לֵאמֹר, כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי, וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי!
לומר למלך שאדוניהו מלך: וּמַדּוּעַ מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ?.
הבטיח לבת שבע להיצטרף אליה ולחזק את דבריה.
דברי נתן מעוררים שאלות
האם אדוניה באמת המליך את עצמו?
התשובה איננה ברורה, אין הוכחה שהזבח בעין רוגל היה טקס המלכה.
האם דוד נשבע לבת שבע ששלמה ימלוך?
בשום מקום לא הוזכרה שבועה כזאת. מדוע היא לא הייתה ידועה לכולם.
ויותר מכך אם שלמה היה זכאי למלוכה, לפי דין וצדק, מדוע בכלל היה צורך בשבועה?
בת שבע ודוד
שואל השאלה:
סורי על זה, אבל אני צריכה מלכים א פרק ב פסוקים א- יב
סורי על זה, אבל אני צריכה מלכים א פרק ב פסוקים א- יב
אנונימית
חלק ראשון אישי
דוד חיזק ועודד את שלמה: "וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ".
הורה לו לשמור על מצוות ה': "וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֹתָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה".
שלמה יהייה חייב להקפיד על חוקי ה':
א. כדי שיצליח בכל אשר יעשה: "לְמַעַן תַּשְׂכִּיל אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה".
ב. כדי ששושלתו תמשיך למלוך: "לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל", בתנאי שבניו ילכו בדרך ה'.
חלק שני תשלום לאוהבי דוד ולאויביו.
בחלק השני של צוואתו ציווה דוד על שלמה לסגור חשבון עם אויביו, ולגמול טובה לברזילי הגלעדי על התמיכה שנתן לו בעת בריחתו מפני אבשלום: "וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד וְהָיוּ בְּאֹוכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ, כִּי כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ".
שני אנשים שדוד לא סלח להם הוזכרו בצוואת הדמים שלו.
יואב בן צרויה
דוד ביקש משלמה שינקום ביואב את מותם של אבנר בן נר, שר צבאו של שאול, ועמשא בן יתר, שרצח אותם בדם קר, וכמעט שסיבך פוליטית את דוד ברצח שלהם:
"וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם, וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹום. וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו".
דוד חיזק ועודד את שלמה: "וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ".
הורה לו לשמור על מצוות ה': "וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֹתָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה".
שלמה יהייה חייב להקפיד על חוקי ה':
א. כדי שיצליח בכל אשר יעשה: "לְמַעַן תַּשְׂכִּיל אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה".
ב. כדי ששושלתו תמשיך למלוך: "לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל", בתנאי שבניו ילכו בדרך ה'.
חלק שני תשלום לאוהבי דוד ולאויביו.
בחלק השני של צוואתו ציווה דוד על שלמה לסגור חשבון עם אויביו, ולגמול טובה לברזילי הגלעדי על התמיכה שנתן לו בעת בריחתו מפני אבשלום: "וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד וְהָיוּ בְּאֹוכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ, כִּי כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ".
שני אנשים שדוד לא סלח להם הוזכרו בצוואת הדמים שלו.
יואב בן צרויה
דוד ביקש משלמה שינקום ביואב את מותם של אבנר בן נר, שר צבאו של שאול, ועמשא בן יתר, שרצח אותם בדם קר, וכמעט שסיבך פוליטית את דוד ברצח שלהם:
"וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם, וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹום. וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו".