עד כמה הקטע הזה עצוב מ1-10?

החדר היה חשוך. רוי נרעד שוב, קירות החדר היו לבנים, עם תמונות עליהם. רוי לא ראה, או זיהה את האנשים בתמונות, אך הוא הרגיש את העיניים שלהם עוקבות אחריו וזה הלחיץ אותו.
הוא עומד לבד מול אירוע ואף שהכינו אותו שנים לבואו, רוי לא היה מוכן.
רוי התקרב למיטה ועברו כמה שניות עד שזיהה אותה לחלוטין.
אמו נראתה נורא, היא הייתה רזה להחריד, לחייה שקועות ועיניה היו כבדות. היא שכבה על המיטה, היה נראה שקשה לה לנשום ועיניה העצומות למחצה הראו שהיא רוצה לישון.
בתמונות שליד המיטה ראו אותה בצעירותה, אישה בלונדינית ויפה עם עיניים אפורות כסערה, כמו עיניו שלו. היא חייכה בתמונה. ביד אחת היא חבקה את הארי בן השש עשרה ובידה השנייה החזיקה את רוי בן השנתיים.
כמה שונה ממה שהיא עכשיו.
מד הדופק שלה חשף דופק איטי, עיניה נפתחו באיטיות והיא חייכה כשזיהתה את רוי.
"רוידן שלי", הוא קראה לרוי בשמו המלא. "מה שלומך, יפה שלי? בא תן חיבוק לאמא." היא לחשה.
רוי נשבר, כל המחסומים והגבולות שהציב לעצמו נעלמו והוא פרץ בבכי.
הוא לעבר אמו וחיבק אותה, דמעותיו זולגות בגלוי על פניו.
"א- אמא", רוי גמגם, הוא רעד כולו. "מה שלומך?"
"אני עייפה", אמרה אמו בשלוה. "ועוד מעט אוכל לנוח."
"לא!" צעק רוי, בוכה. "אני לא יכול, אמא, אני לא יכול בלעדייך, אימא בבקשה!" רוי פרץ שוב בבכי, הדמעות נטפו מפניו, נספגות בבגדיו, או ניתזות על הרצפה. "אמא, בבקשה." ייבב.
הוא שכב שם, לכוד בחיבוקה ובכה.
רוי יבב בקול, רגליו רעדו. חולצתו כבר מזמן נספגה בדמעות.
אמו מלמלה באוזניו דברי נחמה. "ששש," לחשה אמו, מלטפת את ראשו, מרגיעה. "ששש, אל תבכה, רוידן שלי, תהיה חזק בשבילי, טוב?"
"אבל, אבל..!" רוי הרים את חולצתו ונגב את פניו.
"אני רוצה לשחק איתך משחק אחרון, אוקיי, יפה שלי?" שאלה אמו וליטפה את ראשו.
רוי הנהן, שפתו עדיין רעדה.
"מה התשובה לחידה הזו: ממנה כולם מגיעים. אהבה רבה לה רוחשים. אוהבת גם לאחר החיים?" שאלה אמו.
רוי הביט בה ולחש. "אמא". הדמעות שנעצרו החלו לזלוג שוב.
משחק החידות שלהם, מה שהם עשו בכל פעם שרוי ביקר. אמו הייתה חדה לו חידות בטענה שזה מחזק את המוח.
זו הייתה החידה האחרונה שלה.