אני עצוב ואני לא מוכן ללכת לישון :((((

היום אני הולך לבית ספר ואני פשוט לא מסוגל לחשוב כמה רע זה הולך להיות, אני לא מכיר את הכיתה שלי, הכיתה שלי עדיין לא מכירה אותי, דיברתי עם שתי ילדות סך הכל שהן נחמדות אבל הן גם נדבקות לאיזה שני ילדים שאני לא מתחבר אליהם, אני מרגיש לבד בכיתה ולהיות בה מדכא אותי, הילדים עם המון שנאת חינם, יורדים על ילד שהוא על הספקטרום מאחורי הגב, בשיעור ספורט הראשון שהיה לי איתם שיחקנו כדורגל וחשבתי שזה יכול להיות מאוד מגבש ומצחיק והייתי עם מלא תקווה והייתי עם הקבוצה שהפסידה וילד אחד פשוט הלך לצד אחרי המשחק וצעק "אני משחק עם אוטיסטים!!! איזה ילדים אוטיסטים!!" ושמעו אותו בכל הבית ספר ואני אישית לא לקחתי ללב אבל זה הביך אותי ובכללי השבעה חודשי קורונה האלה שינו אותי לבן אדם די ביישן שזה דבר שבחיים לא ציפיתי שיקרה לי כי הייתי בדיוק ההיפך מזה ואני הולך לישון בידיעה שלא הולך להיות לי טוב כשאני קם בבוקר כשאני הולך למקום שאני לא אוהב עם ילדים שפטניים שקשה להיפתח אליהם כי הם יתחילו לכלכלך אחד על השני... אני פשוט לא מרגיש אווירה של חברה בכיתה שלי וזה גם מיותר לציין ש80 אחוז מהכיתה שלי מכירה מהחטיבה כי 80 אחוז מהכיתה הגיעו מכיתה מדעית בחטיבה אבל איפה אני בסיפור? אני הולך לבית ספר וסופר דקות אז שאני יכול סוף סוף לטוס הבייתה ולדבר עם החברים הקרובים שלי שאני יכול לספר להם שוב פעם כל יום על כמה רע לי והם יגידו לי שוב את אותי דבר שזה "יהיה בסדר" "הרבה כמוך מה אתה דואג" וכבר נשבר לי להגיע למקום כזה מה לעשות?