כתבתי קטע ביקורת על הדרך שבה החברה שלנו מתנהגת ומנסה להפוך את כולנו לזהים במקום שכל אחד יהיה הוא. אשמח שתקראו ותגיבו.

תקראו את זה במין טונציה כזאת ממוחשבת כמו סירי או הבחורה של הוויז. בסוף תבינו למה.


את יכולה להיות מכונה נהדרת,
לחייך היכן שרק צריך,
כי אם אין לך שכל חלק וכולו מצולק,
תדאגי תפרופיל להנמיך.
את יכולה למרוח איפור
בדיוק איך שזאתי מראה במדריך,
ואם כבר את הפרצוף,
תצבעי את האופי,
בוורוד כזה,
סמיך.
עם משקפי שמש
שמסתירים את ליל אמש,
אין דבר שיוכל להביך.
את יכולה להתחזות לנורמאלית,
וללכת כפי שהזרם מוליך.

את יכולה להעלות לסטורי
שאכלת היום באיזו מסעדה,
כי אם לא העלית לסטורי
אז איך הם ידעו שזו הייתה פשטידה?
את יכולה לשפוט בלי לדעת עובדות,
להשתתף ברכילות רדודה,
ואז להתפלא למשמע על ילדה שהתאבדה כי הייתה מנודה.
את יכולה לצפות בכל ערב
בחדשות שקריות, מעוררות הפחדה,
ואז לעשן איזה שאכטה או שתיים
כדי להרגיע התקפי חרדה.
את יכולה גם ללגום מהיין,
כמה שתירצי,
ללא כל מידה;
עד שתרגישי שמצאת את הדרך,
אך עדיין תרגישי אבודה.
את יכולה לאפשר לנפשך ליפול ולהאשים בזה את כוח הכבידה,
ואת יכולה לפגוע כואב,
כי למדת מה הוא כוח הבגידה.

אז גבירתי,
האם את מאשרת לי ללחוץ על הכפתור?
אל חשש, כבר מיליונים עשו זאת,
אל תישארי מאחור.
בואי הצטרפי אל כולנו,
אל תוך החור השחור.
רק חשוב לציין, מהרגע שמתחילים
אי-אפשר לעצור.
אז ההליך הוא פשוט,
תחילה תרגישי
איך נלקח מדמך כל האור,
אל דאגה,
זה טבעי,
בגלל זה גם באמצע תחושי קצת קור,
בסוף ההליך,
מובטחת לקיחה מוחלטת
של הדרור.
האמיני לי גבירתי,
אחרי כל זה את כבר לא תזכרי מה הוא החופש לבחור.