אני שונה מכולם. אני שונה מהסביבה. אני שונה מבני עקיבא.

כשהייתי בכיתה ד-ה הייתי בבני עקיבא. מאוד אהבתי ללכת. לצערי אמא שלא לא ראתה זאת בעין יפה. היא התעקשה תמיד לבוא איתי ולהישאר איתי לשם. ככה עברו להן שנתיים. בתחילת כיתה ו הבנתי שזה לא בשבילי כל העניין הזה והחלטתי שכף רגלי לא תדרוך בסניף יותר. זאת הייתה החלטה שנבעה רק בגלל אמא שלי. כולם לא הבינו מדוע אני חריגה, וכשהמדריכים היו באים לכיתות הם היו מסתכלים עליי כמצורעת. לאחרונה התחלתי יותר להיכנס חזרה, שוחחתי עם אמא שלי על זה והיא אמרה שסוף סוף ''היא מרשה לי ללכת לבד''. הבנתי שחיים רק פעם אחת. אבל בפועל- אני לא באמת הולכת. אני יודעת שאמא שלי לא תסכים לי ללכת בשעות מאוחרות, ובטח ובטח שלא בקורונה. כל פעם שאני נכנסת לאינסטגרם של הסניף או בכלל רואה נועד דתי לאומי אני תקפת בחילה. אני לא קשורה. אני לא כמוהם.
פשוט... מה לעשות
...:)