אני כותבת את זה עם דמעות אני לא יכולה יותר מישהו יכול לעזור לי?

עד כיתה ו הלכתי לבית ספר והיה בסדר.

לא הייתה לי ממש מודעות עצמית
וילדים התחילו לצחוק עלי, על דברים שעשיתי או שאמרתי

ואז פשוט בבום ירד לי כל הביטחון העצמי
לא היה לי אומץ להראות את עצמי אפילו.
לא רציתי לצאת מהבית התביישתי בעצמי כל כך.

בכיתה ז גם הלכתי לבית ספר,
אבל פשוט לא דיברתי עם *אף אחד*
גם כשפנו אלי.
כשהייתי מנסה לענות הייתי רועדת, ולא היה יוצא לי קול.
וכשהייתי יושבת בשיעורים
הייתי מידי פעם נחנקת ולא מצליחה לנשום
עד שנגמר השיעור
כי לא היה אומץ אפילו להשתעל או לבקש לצאת.

ואז התחלתי לבחון כל דבר בעצמי,
גם את הגוף שלי, אז עשיתי דיאטה,
למרות שהייתי במשקל תקין.
ולאט לאט התחלתי לרדת במשקל וכל בוקר במראה הסתכלתי על הגוף שלי וכשהגעתי לבית ספר
השוותי את עצמי לגוף של כל בת שראיתי,
אז החלטתי להמשיך לרדת עד שלא תהיה בבית ספר מישהי יותר רזה או חטובה ממני.
הגעתי לתת משקל.
לאט לאט נכנסתי להפרעות אכילה.
ילדים הפסיקו לנסות לתקשר איתי.
כולל אחותי, (כרגע אנחנו שנתיים לא מדברות
אפילו לא מילה, ואנחנו גרות באותו בית. היא שנה מעלי)

הגעתי לכיתה ח',
באתי ביום הראשון ונכנסתי לכיתה
וכל החרדות חזרו אלי
והרגשתי כל כך נוראי ופשוט ברחתי מהבית ספר
והחלטתי שאין מצב שאני אחזור לשם.

הייתי עושה כאילו אני הולכת לבית ספר
ובעצם יושבת במדרגות של הבניין
עד השעה שנגמר הבית ספר שלי (שתיים בערך)
בשביל שההורים שלי יחשבו שאני הולכת.
המורים לא שמו לב שהחסרתי אז פשוט המשכתי ככה איזה חודשיים
ואז מורה אחת התקשרה לאמא שלי
ושאלה למה לא הגעתי,
ואמא שלי חיפשה אותי בבית ולא מצאה.
אז היא עלתה למדרגות של הבניין
וראתה אותי שם.

ובעצם אמא שלי נתנה לי להישאר בבית
עד סוף השנה אז כבר הגעתי לכיתה ט'.

ואז ההורים שלי שמעו על מסגרת כזאת
שעוזרת לילדים לחזור לבית ספר ושלחו אותי לשם.
והולך לי ממש רע.

לפני כמה דקות פתחתי תאינסטגרם,
אחרי שנתיים שלא נגעתי בו.
וראיתי את כל הילדות מהכיתה ומהשכבה
נהנות ביחד וצוחקות ונפגשות.
ופשוט בכיתי את החיים שלי
כי הבנתי שבחיים לא יהיה לי את זה.

מיותר לציין שאני בדיכאון כבר המון זמן

בבקשה, תעזרו לי