גם אתם כמוני חושבים על זה שיבוא יום וההורים שלכם ימותו (חס וחלילה) ואתם תהיו לבד ועצובים? או שאתם נורמלים?

שואל השאלה:
כל הנושא הזה גורם לי לבכות):

אם זה מעמיס עלייך רגשית אז אל תחשבי על זה... זה מיותר.
באמת עדיף להתמקד בהווה ובמה שיש לנו כרגע ולא בעבר.

לפעמים אני מתחילה לחשוב על זה ואז אני אומרת בלה בלה בלה לא עלינו

אין לי הורים

הייתה תקופה שחשבתי על זה הרבה מאוד. אבל לאחר מספר חודשים של פחד וחרדות מהנושא הבנתי שכל עוד הם חיים אני חייב לנצל את זה ואת הזמן הזה איתם, לכבד אותם, להודות להם וכדומה. הבנתי שכנראה ישארו לי עוד שנים רבות איתם ואני אנצל אותן בחוכמה.

ספציפית ל הדבר הזה לא אבל כן חשבת שאם אמא שלי חס וחלילה אין לי אומץ אפילו לכתוב את זה והיה לי ממש דמעות

או שאתם נורמלים?
וכן אני חושב על התרחיש הזה מידי פעם ותוהה לעצמי מתי הוא יקרה ואיך יהיה הכי נכון להתמודד.
במיוחד עם זה שיש לי אחים קטנים שאני לא יודע בני כמה הם יהיו אז.

מנזה לא לחשוב על זה למרות שיצא לי כמה פעמים כי למי לא...
מנסה לחיות את הרגעים האלה, עכשיו...

אין לי הורים... אז אין לי על מה לחשוב