אני מרגיש בודד ולא בגלל הקורונה.

אני מרגיש בודד ולא בגלל הקורונה. אני צעיר ורק התחלתי את החיים.
אבל תמיד הרגשתי לבד גם אם היו איתי החברים הכי טובים.
לפני כמה שבועות בת זוגתי (לשעבר) נפרדה ממני. זה לא היה קשר ארוך, טיפה מעל חודש אבל ההשקעה הרגשית שהשקעתי בה הייתה המקסימלית שיכולתי לתת. כשהייתי איתה לא הרגשתי בודד, הייתי מאושר (מהפעמים הבודדות שאני זוכר את עצמי באמת מאושר). אבל כשזה נגמר חזרתי להרגיש בודד אבל מוקף חברים ומשפחה. הדבר הכי קשה שהיה לי מהפרידה הזו זה שאני נתתי מעצמי את המקסימום, את כל האהבה שיכולתי לתת. אני מנסה לשחזר את התקופה שהיינו ביחד אבל אני כל הזמן חושב על הצורה שהיא דיברה אליי (זה היה נראה שהיא מאוהבת בי גם). לא יודע מה קרה או מה השתנה. זה היה פתאומי.
אני יודע שהזמן יעשה את שלו ובעוד כמה שבועות אני אתעורר ופתאום לא ארגיש אליה דבר אבל עדיין אני תמיד מכניס את עצמי לתוך "מלכודת" רגשות כזו או אחרת ובסוף יוצא פגוע. אני לא מסוגל לאהוב מישהי מבלי שארצה להזיז הרים וגבעות בשביל אותה אחת אבל בסוף אני מגלה שהייתי מושקע עמוק בתוך זה בצורה רגשית. אולי אני מתאהב בקלות? אולי אני מפחד מהלבד הזה אז אני נותן 100 אחוז מעצמי לאותה אחת? אולי אני המטורף שרוצה כל כך להיות בזוגיות רצינית ולהתעורר ליד אותה אחת כל בוקר שאני נהפך לאובססיבי כלפי הזוגיות כל כך מהר?