אני אוהבת את הלמידה מרחוק, ואין לי בעיה עם הזומים.

אני שונאת בית ספר, שונאת ברמות שאף אחד לא יבין אותי לעולם, אף אחד לא חושב כמוני אני יודעת. אבל בבית ספר אני לא אוכלת ארוחת בוקר, חייבת להראות טוב כל הזמן, אסור שיהיה לי איזה פצעון, יש עניינים, צריך לשבת בכיסא מפלסטיק בצורה שהמורה רוצה (כי אם נשים רגל על הכסא זה לא מכבד), זה פשוט נורא! בבית זה שונה, אני יושבת על כסא נוח, מרופד, עם שולחן גדול יותר, אוכלת ארוחת בוקר, לא צריכה לחשוב אם המכנס הזה יושב עליי טוב, ועוד ועוד... אף אחד פה לא יחשוב כמוני כנראה, אבל הלוואי שהייתי כמו אותם הילדים שרוצים לחזור, כי ההרגשה של לרצות לחזור היא כיפית הרבה יותר, כי השגרה הרגילה היא בית ספר, זאת השגרה שכל הזמן רק מנסים לחזור אליה, מנסים למצוא פתרון, חיסון, תרופה.. זה מה שכולכם רוצים, וזה מה שיקרה. אבל לי קשה עם בית ספר, קשה לי, אני בבית לומדת הרבה יותר כי אחכ אני יכולה גם להבין יותר ויש לי יותר זמן. ועזבו את זה, עצם העובדה שאני בבית. מה קרה לכל אלה שרצו שבית ספר ישרף? שלא יהיה יותר לעולם? איך כולכם כל כך רוצים לחזור פתאום? אתה צריך לצאת מוקדם מהבית בקור, עם בגדים של בית ספר, וחייב סמל. אוף זה מעצבן אותי גם שאני היחידה שחושבת ככה. יש עוד מישהו שחושב לפחות קצת כמוני?