תשובה אחת
הדמויות בסיפור:
האם הבודדה:
1. הטיפול בילדיה:
האם חד הורית ומתמודדת עם גידול ילדיה לבדה במסירות רבה. לפרנסתם היא עובדת בעבודה פיזית - נקיון בקופת החולים. יש בה דאגה רבה לצרכיהם החומריים של ילדיה ובייחוד היא מקפידה על האוכל, מדי יום בשובה מן העבודה היא קונה בשר וירקות. את אדוארד היא מאכילה בגזר, כי כשנולד קרנו עיניו ובברית המילה עיניו היו פקוחות. מכאן כינויו חיזו (גזר). את שמעון בנה השני היא מאכילה בתפוחי אדמה, כי הוא בריא וגדול, מכאן הכינוי שדבק בו בטטה (תפוח אדמה). כבר כאן מתגלה מוזרותה של האם, בעצם ההבחנה המעצבת של אישיותם. כשהיא מפסיקה לעבוד והופכת נתמכת של הביטוח הלאומי, מזונם מתמעט. היא מכינה להם כריכים עם גבינה לבנה ובצל ירוק, שהיא מגדלת בגינה, לדבריה:"אין לי בריאות טובה מזו לתת לכם". היא גם משקיעה בחינוך ועיצוב התנהגותם של בניה. היא מחנכת אותם לסדר ונקיון, הבנים נוטלים חלק בנקיון הבית ואף עוזרים לה בנקיון המרפאה, לפני ביקורת המפקחת. הסדר והנקיון הכפייתיים אף הם מסגירים את מצבה הנפשי המעורער של האם. האם מקפידה להנחיל לבניה התנהגות ראויה כלפי חוץ. בשל חששה מתגובת הסובבים "שלא יחשבו עליכם רע" היא לימדה אוצם "שצריך לחסוך בהכל" לא רק באוכל ובבגדים, אלא גם בחיוכים, במגעים לא הכרחיים וגם בדיבורים והבעות פנים, "..אתם לא תדברו סתם אל המורים שלכם, רק אם הם שואלים אתכם, אל תתחצפו..". לכאורה זהו חינוך לדרך ארץ ונימוס, אבל חינוך קפדני זה מסגיר גם הוא את מצב החרדה בוא היא נתונה. היא מקפידה להסתיר מהסביבה את מצוקתה, מצמצמת את נוכחותה עד כמה שניתן, כדי לא לבלוט בחריגותה או להחשף, כך היא גם כופה על ילדיה. למרות זאת, האם מתגלה בימיה הטובים, כאם חמה ומשעשעת. אדוארד מתאר את החיבוק של אימו עם שמעון בשובם מהנקיון של המרפאה: "שמעון היה נדבק לאמא ומחבק אותה, והיא היתה מחזירה לו חיוכים ומחבקת אותו בחזרה, וככה הם הלכו מחובקים, ואני הייתי צוחק מאחור ומסתכל על שניהם, עד שהייתי קופץ עליהם ומנסה להפריד, אבל הם לא נתנו לי ואמרו ביחד: בוא מהצד השני והייתי מחבק את אימא שלנו מהצד השני ומרגיש גם את היד של שמעון..." אכן תמונה משפחתית יפה ומלאה בחיוביות. הלכידות והחום המשפחתי באים לידי ביטוי בחיבור החם של האם את בניה והם אותה. על אף שהאם אינה מתקשרת עם סביבתה, היא מקפידה לשלוח אותם (הבנים) לחתונות ואירועים של המשפחה או השכנים. על ההזדמנות להעניק לילדיה חוויה מיחוץ לבית, היא לא מוותרת. אדוארד מתאר חוויה זו: ".."היא מזמינה לנו מונית ספיישל מהבית עד החתונה. היא בוחרת לנו בגדים חגיגיים ומגהצת אותם, ונותנת לנו מעטפה עם כסף... אנחנו יוצאים מהשכונה אל מקום שאנחנו לא מכירים. שנינו מסתכלים מהחלונות... לתת לדרך לענג אותנו, בגלל שהיא מלאה באור אדום וכתום וכחול בשמיים..."
2. קשריה של האם עם סביבתה:
האם בדרך כלל מנותקת מהסביבה. את דרכה מהעבודה אל ביתה היא עושה בהליכה מהירה. לקריאות הלגלוג של ילדי הסביבה. "חיזו בטטה" היא אינה מגיבה. גם לשאלותיהם של המבוגרים, כביכול מתוך התעניינות: "חיזו בטטה, מה שלומך, איך הילדים, איך את מרגישה?" היא לא עונה. היא אינה תובעת את עלבונה, מרוכזת בעצמה, במשימות הבית ובעבודתה באופן כפייתי. לאם יש רגשות אבל היא בוחרת בשתיקה, כי אין לה כוחות נפשיים רבים. היא מבינה את הלגלוג והזיוף, ומשום כך - היא מוצאת לה דרך התמודדות - חיסכון בדיבור ובהבעות פנים. עם זאת הדימוי שלה בעיני אחרים חשוב לה מאוד "לא רצתה שיסתכלו עליה ויחשבו שהיא עצלנית". בעיקר היא חרדה מהסמכות של המפקחת. מקור פרנסתה חשוב לה מאוד, וכל מה שהיא מבקשת זה לא לעורר תשומת לב, לא להיחשב כעצלנית. היא אישה שמתמודדת לבדה עם החיים וכל תקשורת עם הסביבה משמעותה מבחינתה - חשיפת יתר.
3. מצבה הנפשי של האם:
אי אפשר להתעלם מהסימנים המוקדמים למוזרויות של האם ולמצוקות הנפשיות שלה. זה מתבטא בכפייתיות לגבי המזון של ילדיה, בנקיון, בסדר, בניתוק הבולט מהסביבה, בהליכה המהירה ברחוב, גם בהוראות הקפדניות שלה לבנים, כאשר היא כופה עליהם התנהגות מבוקרת באופן קיצוני. כמובן, חיזו מזכיר גם את ההתפרצויות, שמהן הוא חושש, הוא מכנה זאת "עצבים". הבנים למדו שלא להביא את אמם למצב של לחץ נפשי. אדוארד בעיקר, בשל בגרותו, מגלה אמפתיה למצבה של האם. הוא מודע יותר מאחיו למצב של האימא, ומשום כך הוא מקבל את החלטותיה ולא מערער עליהן. אדוארד חושש מערעור עצביה של אמו. למרות שלכאורה, הכל מתנהל בבית ובעבודה בסדר מופתי, האם מוצאת לעצמה את הדרכים לברוח מעימותים עם הסביבה ומנסה לשאת בעול של החיים לבדה, כוחותיה הנפשיים לבסוף "נגמרים". והיא מאושפזת.....
אדוארד מספר על מצוקתה הנפשית של האם. בלילה הוא שומע אותה נאנחת, היא מתלוננת: "כואב ליקצת, אולי תביא לי כוס מים....". היא לא רוצה לחשוף את מצוקתה בפני בנה, אבל הוא ער למצוקה ואינו נרדם עד שהאור כבה. הוא חרד ממצבה, אך מכריח את עצמו לשכוח. חוסר האונים שלו לנוכח מצב אמו, מערער את שלוותי. קיבלתי מאה
האם הבודדה:
1. הטיפול בילדיה:
האם חד הורית ומתמודדת עם גידול ילדיה לבדה במסירות רבה. לפרנסתם היא עובדת בעבודה פיזית - נקיון בקופת החולים. יש בה דאגה רבה לצרכיהם החומריים של ילדיה ובייחוד היא מקפידה על האוכל, מדי יום בשובה מן העבודה היא קונה בשר וירקות. את אדוארד היא מאכילה בגזר, כי כשנולד קרנו עיניו ובברית המילה עיניו היו פקוחות. מכאן כינויו חיזו (גזר). את שמעון בנה השני היא מאכילה בתפוחי אדמה, כי הוא בריא וגדול, מכאן הכינוי שדבק בו בטטה (תפוח אדמה). כבר כאן מתגלה מוזרותה של האם, בעצם ההבחנה המעצבת של אישיותם. כשהיא מפסיקה לעבוד והופכת נתמכת של הביטוח הלאומי, מזונם מתמעט. היא מכינה להם כריכים עם גבינה לבנה ובצל ירוק, שהיא מגדלת בגינה, לדבריה:"אין לי בריאות טובה מזו לתת לכם". היא גם משקיעה בחינוך ועיצוב התנהגותם של בניה. היא מחנכת אותם לסדר ונקיון, הבנים נוטלים חלק בנקיון הבית ואף עוזרים לה בנקיון המרפאה, לפני ביקורת המפקחת. הסדר והנקיון הכפייתיים אף הם מסגירים את מצבה הנפשי המעורער של האם. האם מקפידה להנחיל לבניה התנהגות ראויה כלפי חוץ. בשל חששה מתגובת הסובבים "שלא יחשבו עליכם רע" היא לימדה אוצם "שצריך לחסוך בהכל" לא רק באוכל ובבגדים, אלא גם בחיוכים, במגעים לא הכרחיים וגם בדיבורים והבעות פנים, "..אתם לא תדברו סתם אל המורים שלכם, רק אם הם שואלים אתכם, אל תתחצפו..". לכאורה זהו חינוך לדרך ארץ ונימוס, אבל חינוך קפדני זה מסגיר גם הוא את מצב החרדה בוא היא נתונה. היא מקפידה להסתיר מהסביבה את מצוקתה, מצמצמת את נוכחותה עד כמה שניתן, כדי לא לבלוט בחריגותה או להחשף, כך היא גם כופה על ילדיה. למרות זאת, האם מתגלה בימיה הטובים, כאם חמה ומשעשעת. אדוארד מתאר את החיבוק של אימו עם שמעון בשובם מהנקיון של המרפאה: "שמעון היה נדבק לאמא ומחבק אותה, והיא היתה מחזירה לו חיוכים ומחבקת אותו בחזרה, וככה הם הלכו מחובקים, ואני הייתי צוחק מאחור ומסתכל על שניהם, עד שהייתי קופץ עליהם ומנסה להפריד, אבל הם לא נתנו לי ואמרו ביחד: בוא מהצד השני והייתי מחבק את אימא שלנו מהצד השני ומרגיש גם את היד של שמעון..." אכן תמונה משפחתית יפה ומלאה בחיוביות. הלכידות והחום המשפחתי באים לידי ביטוי בחיבור החם של האם את בניה והם אותה. על אף שהאם אינה מתקשרת עם סביבתה, היא מקפידה לשלוח אותם (הבנים) לחתונות ואירועים של המשפחה או השכנים. על ההזדמנות להעניק לילדיה חוויה מיחוץ לבית, היא לא מוותרת. אדוארד מתאר חוויה זו: ".."היא מזמינה לנו מונית ספיישל מהבית עד החתונה. היא בוחרת לנו בגדים חגיגיים ומגהצת אותם, ונותנת לנו מעטפה עם כסף... אנחנו יוצאים מהשכונה אל מקום שאנחנו לא מכירים. שנינו מסתכלים מהחלונות... לתת לדרך לענג אותנו, בגלל שהיא מלאה באור אדום וכתום וכחול בשמיים..."
2. קשריה של האם עם סביבתה:
האם בדרך כלל מנותקת מהסביבה. את דרכה מהעבודה אל ביתה היא עושה בהליכה מהירה. לקריאות הלגלוג של ילדי הסביבה. "חיזו בטטה" היא אינה מגיבה. גם לשאלותיהם של המבוגרים, כביכול מתוך התעניינות: "חיזו בטטה, מה שלומך, איך הילדים, איך את מרגישה?" היא לא עונה. היא אינה תובעת את עלבונה, מרוכזת בעצמה, במשימות הבית ובעבודתה באופן כפייתי. לאם יש רגשות אבל היא בוחרת בשתיקה, כי אין לה כוחות נפשיים רבים. היא מבינה את הלגלוג והזיוף, ומשום כך - היא מוצאת לה דרך התמודדות - חיסכון בדיבור ובהבעות פנים. עם זאת הדימוי שלה בעיני אחרים חשוב לה מאוד "לא רצתה שיסתכלו עליה ויחשבו שהיא עצלנית". בעיקר היא חרדה מהסמכות של המפקחת. מקור פרנסתה חשוב לה מאוד, וכל מה שהיא מבקשת זה לא לעורר תשומת לב, לא להיחשב כעצלנית. היא אישה שמתמודדת לבדה עם החיים וכל תקשורת עם הסביבה משמעותה מבחינתה - חשיפת יתר.
3. מצבה הנפשי של האם:
אי אפשר להתעלם מהסימנים המוקדמים למוזרויות של האם ולמצוקות הנפשיות שלה. זה מתבטא בכפייתיות לגבי המזון של ילדיה, בנקיון, בסדר, בניתוק הבולט מהסביבה, בהליכה המהירה ברחוב, גם בהוראות הקפדניות שלה לבנים, כאשר היא כופה עליהם התנהגות מבוקרת באופן קיצוני. כמובן, חיזו מזכיר גם את ההתפרצויות, שמהן הוא חושש, הוא מכנה זאת "עצבים". הבנים למדו שלא להביא את אמם למצב של לחץ נפשי. אדוארד בעיקר, בשל בגרותו, מגלה אמפתיה למצבה של האם. הוא מודע יותר מאחיו למצב של האימא, ומשום כך הוא מקבל את החלטותיה ולא מערער עליהן. אדוארד חושש מערעור עצביה של אמו. למרות שלכאורה, הכל מתנהל בבית ובעבודה בסדר מופתי, האם מוצאת לעצמה את הדרכים לברוח מעימותים עם הסביבה ומנסה לשאת בעול של החיים לבדה, כוחותיה הנפשיים לבסוף "נגמרים". והיא מאושפזת.....
אדוארד מספר על מצוקתה הנפשית של האם. בלילה הוא שומע אותה נאנחת, היא מתלוננת: "כואב ליקצת, אולי תביא לי כוס מים....". היא לא רוצה לחשוף את מצוקתה בפני בנה, אבל הוא ער למצוקה ואינו נרדם עד שהאור כבה. הוא חרד ממצבה, אך מכריח את עצמו לשכוח. חוסר האונים שלו לנוכח מצב אמו, מערער את שלוותי. קיבלתי מאה