מכתב לאמא החד הורית שלי- שהיא בחיים לא תקרא

(מכתב לאמא שלי שגידלה אותי לבד ובגבורה, היו לנו ועדיין חיים לא פשוטים ביחד ויש לי כלפיה הרבה תחושות שונות שאותם אני מעלה על הכתב כדי לפרוק קצת)

אמא שלי,
אני מצטערת,
אני מצטערת שאני בזה לך
ומזלזלת בך,
ומסתכלת עליך בריחוק כשאת מביעה חולשה.
אני מתקשה לראות אותך פותחת ליבך בפני כל אדם אקראי,
פורקת נשמתך לפני כל מי שרק מוכן להקשיב,
וחושפת את הצדדים העלובים שבחייך לאנשים זרים שטוענים שהם קרובים.
שונאת לראות אותך מגדירה אנשים כ"קרובים" בכזאת קלות.
אני פשוט שונאת לראות אותך כל כך חלשה.
הלוואי והיה לך כישרון משחק, כמוני.
היית מעמידה פנים כמוני- שהכל טוב.
היית מחייכת לכולם ולעצמך, כאילו אין לך שלדים בארון.
הלוואי והיית יותר חזקה. כמוני.

אמא,
רק אני יודעת כמה אני אוהבת ומעריכה אותך,
אני חבה לך את חיי,
אני מודה לך על קיומך ולא שוכחת לרגע כל מה שהקרבת למעני,
כל מה שהיה ולא היה לך נתת לי,
אהבה חום ופינוק, יחס מחמאה וחיבוק.
כל מה שילד צריך כדי לגדול.
עשית הכל לפי הספר וגם מעבר.
אני לא אומרת לך הרבה פעמים כמה אני אוהבת אותך,
אולי כי אני נבוכה וחוששת שאם אגיד את זה הרבה פעמים ההרגשה העזה תתמוגג,
ואת הרגשת הכרת התודה הזאת אני רוצה לשמור עזה כל חיי.

אמא,
עמוק בפנים חזק אני יודעת,
שכל תערובת הרגשות המנוגדים הזאת- יש לה הסבר.
כל הסלידה שאני חשה אליך כשאת חלשה -
היא תעלם ברגע שאני אלמד לחבק את החולשות של עצמי,
ביום שאבכה בפורקן גדול, ואפתח את הלב שלי בלי חשש להתפרק מבלי לקום
זה יהיה היום שבו אקבל אותך על כך צדדיך.
אני בדיוק כמוך, אנחנו כל כך דומות אבל כל כך שונות.
כל מה שאני שונאת בך זה מה שאני שונאת בעצמי.
וזאת אמת כל כך ברורה לי.